אתמול זה קרה במהלך של פגישת אימון אישי.
הוא ראה משהו, ממש מהעבר הרחוק שלו, כילד, וראה איך ה'דבר הזה', שכמובן מפאת צנעת הפרט לא אפרט עליו, איך הדבר הזה מנהל את חייו גם היום, בהיותו איש בוגר בתפקיד בכיר בחברה ידועה.
החיים זה לא מה שקורה לנו, אלא מה אנחנו מספרים לעצמנו על מה שקורה לנו. אנחנו חיים את הפרשנות שלנו על המציאות, ולפעמים הפרשנות הזו, הסיפור הזה, שאוב ממש מהילדות המוקדמת שלנו, ואת כל חיינו הבוגרים אנחנו מנהלים מתוך אותה התבוננות, מתוך אותו סיפור שסיפרנו לעצמנו כשהיינו ילדים.
הוא ראה את זה במפגש, והיה נרגש ונפעם, או כהגדרתו overwhelmed.
פתאום משהו השתחרר. לא רק בתודעה שלו, אלא בכל ההוויה שלו.
פתאום הוא הבין שהוא לא חייב לפרש את המציאות כך. הוא חופשי לפרש אותה באופן אחר, שישרת אותו בחייו הבוגרים.
הפרשנות לא פעם הייתה נכונה לנו בעבר, אבל היא לא נכונה לנו היום. פעמים רבות היא עומדת לנו לרועץ.
הוא לא יחיד, והסיפור הוא לא עליו.
אני פוגשת את זה בכל יום. וזה בדיוק הקסם שבעבודה הזו שאני עושה עם אנשים.
היכולת הזו להתחבר לאיזו נקודה רגישה ולצמוח מתוכה. מתוך הבנה חדשה.
חוויות קשות שחווינו בילדות ובכלל נועדו ללמוד אותנו שיעורים מסוימים. וגם את זה אמרתי לו אתמול.
"אבל לא משך עשרים ומשהו שנה" הוא קלט מיד וצחק.
ולפעמים אנחנו באמת לא מבחינים בזה בעצמנו.
כשקושי הופך לאזור הנוחות שלנו
אנחנו כל כך רגילים ל"שיעור " שלנו, שאנחנו חוזרים עליו שוב ושוב ושוב.
ועם כל כמה שזה לא נעים, ולמרות כל המחירים שאנחנו משלמים ( בשלוות הנפש שלנו, ביחסים שלנו, לא פעם בבריאות הנפשית ואפילו הפיזית שלנו ) הדפוס הזה הופך להיות ברירת המחדל שלנו. ה default.
ומוזר ככל שיישמע , זה הופך להיות אזור הנוחות שלנו.
אנחנו רגילים לפעול כך. רגילים להתבאס על עצמנו. להלקות את עצמנו. לשפוט, להאשים, לבקר.
פעמים רבות ההלקאה והשפיטה העצמית רק עוזרים לשימור המצב הקיים. שלא לומר נועצים אותנו במצב הקיים, במציאות שרחוקה מלהיות המיטבית עבורנו.
אבל כל זה יכול להשתנות !
יש 3 מפתחות ליצירת שינוי : מודעות, בחירה ואחריות
מי שרוצה לנהל את חייו בכלל, או ליצור בהם שינוי בפרט, חייבים לפעול מתוך מודעות.
מודעות
מודעות מתרחשת דרך התבוננות עצמית. וזה מה שאנחנו עושים באימון אישי, או בכל תהליך אחר של התפתחות אישית.
"מי שמתבונן החוצה – חולם. מי שמתבוננת פנימה – מתעוררת".
אני כל כך אוהבת את המשפט הזה של יונג, וכל כך מאמינה בו, שהוא מופיע כמוטו באתר שלי.
בתהליך של אימון אישי, ההתבוננות ובעקבותיה המודעות מתרחשת דרך השאלות שלי, ואז אני משקפת את מה שאת עונה.
כך שבעצם מולך ניצבת מראה. דרך השיקוף שלי, את רואה ממש כמו במראה את ההתנהלות שלך.
גם כשאנחנו מגיעים לנושאים כאובים מהעבר, זה לא מתבצע דרך "חפירה" או רגשנות יתירה, אלא במטרה להבין.
במונחים של אנרגיה
במונחים של אנרגיה, אנחנו לא מבוססים במים הנמוכים ( עולם הרגשות הנמוכים – כעס, עלבון, אשמה, בושה, וכו') , אלא עוסקים בעולם האווירי של הבנות, מסקנות ותודעה.
לכן מיד אחרי התחושה היא נפלאה. שאווררנו משהו.
המודעות החדשה האווירית יש בה הבנות חדשות. יש שם הרבה אויר, אז אפשר סופסוף לנשום !
לכן במקום להרגיש מוצפים ( עודף מים) נרגיש קלילות וחופש, שהם תוצאה של הוספת אויר.
זה הרציונל, ככה זה עובד, אבל מה שממש חשוב זה שככה ממש הוא הרגיש אתמול.
מה יהיה הלאה ?
כאן נכנסים לתמונה שני המפתחות האחרים: בחירה ואחריות
אוקיי, ראיתי, הבנתי, אבל איך זה ישתנה ?
אחרי מה שראיתי והבנתי מה שהבנתי בשלב המודעות, הבחירה בידיי.
בחירה
מה אני בוחרת לעשות ? מי אני בוחרת להיות? איזה סיפור אני בוחרת לספר לעצמי? איזו פרשנות על המציאות ? מתוך איזה משקפיים אני בוחרת להתבונן על העולם ?
האם אני בוחרת לקפוץ למים ? לאיזה מים ? לעמוקים ? לרדודים? לים הפתוח ?
האם אני אאפשר לאותם סיפורים או שיעורים שלי מהילדות להמשיך לנהל אותי גם כיום, או שאבחר לנהל אותם.
אבל זה עוד לא מספיק, וכאן, בא השלב הבא:
אחריות
אם הבחירה דיברה על המה, אחריות עונה על השאלה איך. איך זה יתבצע בפועל, הלכה למעשה.
איך אני בוחרת לעשות את זה ? איך בפועל לנהל את השינוי ?
אני בוחרת איך התובנות החדשות שלי, המודעות החדשה, תבואנה לידי ביטוי במציאות.
איך אני בוחרת להתנהל מעכשיו ואילך, לאור התובנות החדשות שלי.
אי אפשר לטבול את אותו מקל בנהר פעמיים
משפט ידוע אומר שאי אפשר לטבול את אותו מקל באותו נהר פעמיים.
כי רגע אחרי, המים המשיכו בזרימתם, אז הנהר הוא לא אותו נהר, וגם המקל אחרי שכבר טבל אינו אותו מקל.
כך גם אנחנו בתהליכי ההתפתחות שלנו. אם הגענו למודעות מסוימת, לתובנה מסוימת, בהכרח יצאנו מאוטומט שלנו. מאוסף ההתניות שלנו. ברגע שנכנסה מודעות – השינוי כבר למעשה התחיל.
