בימים האחרונים אני מאותגרת. מתמודדות. מתרגלת. מותחת את הגבולות שלי.
ניתחתי את העפעפיים, ועם עיגולים סגולים שהופכים לשלל צבעי טכניקולור מיום ליום, אני מחלימה וגם מתרגלת. מתרגלת את כל הדברים שאני יודעת בתיאוריה. וגם מאמנת עליהם. הפעם מתאמנת בעצמי. ובכמה מגרשים במקביל.
בהתפתחות אישית אין גבול להתפתחות. תמיד אפשר עוד להתפתח. לתרגל. לצמוח. עוד ועוד, עד אינסוף. כי זו בעצם מטרת החיים שלנו עלי אדמות. לצמוח ולהתפתח. ודרך ההתפתחות האישית מתפתחת התודעה הכוללת. אז השבוע יש לי כמה תחומי התפתחות.
גמישות – זה לא כל כך קל
קודם כל אני מתרגלת גמישות. כלומר איך לחיות במצב של חוסר ודאות. לא יודעת איך יהיה מחר. לא יודעת איך ארגיש אחר הצהריים. מלכתחילה, התפננתי על הרעיון של חופשה בבית במזגן, והכנתי לי המון ספרים לקריאה. לא לקחתי בחשבון, שאחרי הניתוח הקריאה הממושכת היא ממש בלתי אפשרית עבורי.
השבוע כבר קבעתי שיחת אימון עם אחת המתאמנות שלי מארצות הברית. היא כתבה לי בוואטסאפ שיש לה איזו החלטה חשובה לקבל, ושתשמח לשוחח איתי. חשבתי שמכיוון שממילא השיחות שלנו טלפוניות, אז מעולה – נקיים שיחה כפי שאנחנו רגילות. לא לקחתי בחשבון שבדיוק בשעה שקבענו לשוחח יתקפו אותי כאבים. לקחתי משככי כאבים, ומשלא חלפו – בחרתי, אחרי לבטים, לבטל את השיחה שנקבעה. זה לא משהו שאני עושה. לא מבטלת שיחות אימון שנקבעו. ומה שהנחה אותי כאן כן לבטל, זו הידיעה שלי שאני רוצה להיות במאה אחוז עבור המתאמנת שלי, לא באחוז אחד פחות. ואם הכאב מונע ממני מלהיות במיטבי – אז מוטב לדחות למועד אחר.
לשים את עצמי במרכז – ממש לא מובן מאליו
הימים הללו הם גם תרגול עבורי של לשים את עצמי במרכז. לראות קודם כל מה נכון לי ומה מתאים לי. גם זה תרגול שהוא לא ברירת המחדל שלי. ה"רגיל" שלי היא לקחת בחשבון את הסובבים אותי תחילה. לא ממקום של התבטלות או ריצוי חלילה, וכן דרך הצבת גבולות, אבל בכל זאת הפוקוס הטבעי שלי זה לא לשים את עצמי במקום הראשון. זה בהחלט עבורי משהו להתאמן בו ולתרגל אותו. תמיד.
וכמו תמיד, אנחנו חיים השתקפויות. והחיים סביבנו מהדהדים את התדר שלנו. אז ממש הבוקר קיבלתי עדכון ממתאמן שלי שעשה מהלך משמעותי, שממש לא היה מובן מאליו וכך הוא כותב לי: " (המהלך הזה) הוא בהחלט המשך ישיר ללשים את עצמי במרכז ולדאוג לי" – משהו שבתהליך האימוני בחר בתחום שהוא רוצה להתפתח בו ועשינו עבודה עליו, והנה בחיים האמתיים שלו, מחוץ לחדר האימון, הוא מיישם ויש תוצאות מפתיעות, שלא היו קורות אלמלא כן.
מתרגלת לחיות את הרגע. כשכל מה שיש זה רגע ההווה. לא להיות עסוקה בתכנון ובהמתנה לשיפור. כמה שאני יודעת על לחיות את הרגע, כמה שאני מלמדת את זה בסדנאות שלי, אני מגלה כמה זה מאתגר עבורי. כן יודעת ליהנות מההווה ולחגוג את החיים תמיד, אבל כל כך רגילה לחיות מתוך תכנון, ליצור לי את המציאות שאני אוהבת ולחיות אותה. ורגילה גם להיות עסוקה בשאלות ומחשבות על העתיד, ומה הלאה. מייצרת תוכניות וחיה על פיהן. לא עכשיו.
ועכשיו האטה. לחיות בה בהאטה ולא להיות עסוקה בהאצה. או במחשבות על האצה. אין האצת תהליכים כרגע. כתבתי לא עסוקה בהאצה, אבל גם "לא עסוקה" בכללי. וגם זה מקום חדש להיות בו. להיות במקום לעשות. להיות ב BEING ולא ב DOING. ולבחור את ההוויות שמתוכן אני חיה את היומיום ה"לא עסוק" החדש שלי. הוויות של נהנית ומוקירת תודה, במקום האוטומט במצבים כאלה של חסרת סבלנות או מתלוננת.
ולא שאני לא נופלת לפעמים לרגעים של חוסר סבלנות או תלונות. למחשבות של : מתי זה ייגמר, ומי היה צריך את זה בכלל? וגם זה אחד הדברים שאני תמיד אומרת למשתתפים בסדנאות שלי. המודעות לא הופכת אותנו לגיבורי או גיבורות על. אנחנו אנושיים. וכל עוד אנחנו חיים, כבני אנוש, על האדמה הזו, מול כל ההתמודדויות והאתגרים, תמיד יהיו לנו נפילות. אלא שבהיותנו אנשים ונשים בעלי מודעות, הנפילות שלנו פחות עמוקות, והמודעות מאפשרת לנו לקצר את משך הנפילות.
להוקיר תודה מידי יום ביומו
אז אני חוזרת לדברים הבסיסיים שאני יודעת, של הוקרות יומיות. משהו שעשיתי בעבר, ובמשך השנים הפסקתי, כי לחיות בהוקרת תודה כבר הפך לטבע שני שלי. אבל בימים אלה, שכרוכים בהתמודדות, אני עושה מה שמלמדת – מתרגלת את הכלי המרכזי שכתוב בכל הספרים העוסקים בפסיכולוגיה חיובית ובאיך לחיות חיים מאושרים יותר: משתמשת בכלי של הוקרה יומית. כתובה. על הבוקר. מפרטת על מה אני מוקירת תודה. עושה את זה by the book ממש. יודעת וגם חשה איך זה מסייע לי להתפקס על התדר החיובי. להתחבר ליש ולא לאין. זה עוזר לא לקחת את מה שיש כמובן מאליו. להוקיר תודה החל מהדברים היומיומיים הפשוטים ביותר, כמו המזגן, המנקה שניקתה את הבית, או סלט החצילים עם הפטה שאני אוהבת לאכול בים. ועד הדברים המשמעותיים החשובים באמת. אהובי, משפחתי.
וכך אני מתרגלת ליהנות ממה שיש. לשמוח במה שיש. לאהוב את מה שיש. צעידה בים בערב במשקפי שמש כהים. חברות שדואגות להוציא אותי להתאוורר מעט, כי לא נוהגת כמובן. לים, לסרט. (הסרט "המפסטד שלי" המומלץ בחום, עם דיאן קיטון הנפלאה, אהובתי משכבר הימים – המרענן הרשמי של הקיץ בעיניי).
התבוננות וראייה פנימית
השבוע נזכרת במשהו שלמדתי בלימודי תודעת העל. ביום רביעי מידי שבועיים אני לומדת לימודים רוחניים, שהתחילו בלימודי תודעת העל, ונמשכים ונמשכים ומרחיבים את אופקיי. ( ואגב, אתמול, חמושה במשקפי שמש, הצטרפתי לקבוצת הלימוד שלי בסקייפ, וזה היה נפלא ומאיר עיניים. תודה לטכנולוגיה !) אז נזכרתי שבתודעת על למדנו על החושים הפנימיים, שהם החושים שמפתחים אותנו והם שונים מהחושים החיצוניים, ואף פועלים במתאם הפוך. כלומר כשהראייה החיצונית שלנו נפגמת או נפגעת, זו קריאה עבורנו לפתח את הראייה הפנימית.
אין ספק שהשבוע הזה עבורי הוא שבוע של עצירה, התבוננות ופיתוח הראייה הפנימית. מאחלת לכולנו שבוע של הוקרת תודה ושל שמחות קטנות. והלוואי שנזכור תמיד לא לקחת את החיים כמובנים מאליהם. כמו שאמר איינשטיין: "יש רק שתי דרכים לחיות על פיהן. האחת היא ששום דבר הוא לא נס, והשנייה היא שכל דבר הוא נס" – הבחירה בידינו, בכל רגע ורגע.
** הצילום – בחוף הצוק, צולם בימים אחרים. החוף הזה הוא ביתי השני, גם בימים אלה או מדויק יהיה לומר בערבים אלה. משאב בלתי נדלה של אנרגיות. וגם זה חשוב שכל אחת מאיתנו תדע – מה משאב האנרגיות שלך ? מה ימלא אותך אנרגיות מיטיבות תמיד, no matter what ?
קיץ מאיר ושמח לכולנו.
