אנשים על פרשת דרכים מגיעים אליי. מול הספרייה הגדולה בחדר האימון שלי ניצב קיר שצבעו אדום. בחרתי בצבע הזה לפי עקרונות הפאנג שוויי שלמדתי פעם. הקיר האדום בחדר האימון שלי, או הזבוב הדמיוני על הקיר האדום – שמע כבר הכל.
מישהי שמתלבטת אם להתגרש או לא, אחר מתלבט אם להישאר בעבודה הנוכחית או להתפטר. האם לקחת פסק זמן, לממש חלום ישן, או לחפש מקום עבודה אחר. מה ללכת ללמוד ? האם להישאר במערכת היחסים עם החבר ? מה לעשות לאחר הפיטורים? ועוד ועוד ועוד…
ההתלבטויות קשורות לחיים האישיים או המקצועיים, למימוש עצמי, ניהול הקריירה ולהתפתחות האישית.
גם בתהליכי ליווי ופיתוח מנהלים עולות התלבטויות רבות. חלקן קשורות לשאלות ניהוליות איתן מתמודד המנהל, חלקן התלבטויות אישיות וחלקן קשורות לתוואי הדרך שלו כמנהל ולניהול הקריירה שלו.
פרשת דרכים מעצם טיבה מעלה התלבטויות, התחבטויות והרבה ספקות. התחושות הנלוות אל פרשת דרכים הן תחושות של בלבול, תסכול ואף חוסר אונים.
המכנה המשותף לכל אלה הוא תחושה של מועקה. אנשים מרגישים בחוסר אנרגיות, הם מתארים את עצמם כ"תקועים", ופעמים רבות הם אכן תקועים. ההתבלטות נמשכת ונמשכת, לא ברור כבר איזו דרך מובילה לאן, ובפועל אכן האדם לא זז. תקוע.
כשאנשים כבר מגיעים אליי, הם למעשה עשו כבר את הצעד הראשוני. הם נקטו בפעולה ויצאו מהתקיעות ומהפסיביות.
בתהליך האישי אנחנו מחליפים את הספקות בשאלות, וההבדל משמעותי ביותר.
בספקות, ככל שאנחנו עוסקים בהם יותר, אנחנו כמו בוחשים במקל עץ בתוך מים עומדים. הבוץ רק יצוף ויעלה. לא נראה כלום. לא יהיה מוצא, וזה יציף אותנו באותן תחושות מועקה.
לעומת זה בתהליך האימון נשאלות שאלות. שאלות פותחות את התודעה. ממקום של תודעה בהירה באים פתרונות. ועוד לפני כן, ברגע שנוצרת בהירות – נלווית לכך תחושה נפלאה.
קל לתאר את התחושה שנוצרת מתוך התבוננות בהתנסות של נהיגה במכונית בתנאי ערפל, המוכרת לכולנו. כשערפל מגביל את הראייה שלנו, לא ברור לנו לאן לנסוע.
אני זוכרת שפעם נסענו מירושלים בערפל כבד במיוחד, ובדרכנו הביתה לכפר סבא, מצאנו את עצמנו לפתע בהוד השרון. לא היה לנו מושג ( מילא לי, הנוסעת, אבל לבנזוגי הנהג המחונן ) לא היה כל מושג איך הגענו לשם, ממש מבלי שהתכוונו לכך. פשוט לא ראינו, לא את הדרך ולא את השילוט.
כשאני נוהגת בתנאי ערפל, אני נוהגת ממש ממש באיטיות ובאיזו תחושה של כבדות. כשהערפל מתפוגג – אני באופן טבעי מאיצה, ומייד מתחלפת תחושת הכבדות במצב רוח טוב יותר. למה? מה קרה? הנהגת לא השתנתה, המכונית לא השתנתה, אבל כשנוצרת בהירות – אנחנו יודעים לאן פנינו מועדות ויש לנו ביטחון בדרך.
זה מה שקורה לאנשים על פרשת דרכים שמגיעים לאימון אישי.
