עולם התוכן שלי הוא עולם של צמיחה. התפתחות וצמיחה אישית היא לב לבו של התהליך האימוני. אני תמיד אומרת למתאמנים בראשית התהליך, שהמטרות שהם מציבים לעצמם הן לא העיקר. מטרות יכולות גם להשתנות תוך כדי תנועה. מטרה אחת בכלל יורדת מהפרק, אחרת – משתנה, ושלישית  שלא הייתה בהתחלה פתאום מתווספת. המטרות בסך הכל מהוות מגרש משחקים או כר אימונים להתפתחות האישית שהיא היא לב לבו של התהליך. התפתחות אישית שמהותה צמיחה.

כי האדם עץ השדה 

אז האנלוגיה לחג האילנות ברורה כמעט מאליה. כי האדם עץ השדה. אנשים מתפתחים וצומחים, וכשזה קורה – גם אנשים במרחב שלהם צומחים. צמיחה אישית אצל יזמים ובעלי עסקים, הופכת גם לצמיחה עסקית. מנהלים שעושים תהליך של צמיחה – הצמיחה הזו באה לידי ביטוי בתוצאות שלהם.

מתוך שמירה על פרטיות המתאמנים שלי – אני לא מפרטת כאן סיפורי צמיחה. אבל הם רבים ומרגשים. כן אספר כאן את הסיפורים שלי שקשורים לעצים, ושיש להם, כמו תמיד, קשר לעולם התוכן שאני עוסקת בו. אז חג האילנות הפרטי שלי ומה למדתי ממנו.

עת לעקור נטוע 

כבר למעלה משנה שידענו שאנחנו חייבים לעקור את העץ הגדול שצמח בגינה בחזית הבית שלנו. נטענו את העץ הזה, ארוקריה, כשנכנסנו לגור בבית, לפני קרוב לשלושים שנה. העץ הזה צמח וצמח לגובה. הוא היה יפה ומקסים, ומילא את חלון המטבח שלנו בירוק כהה ועשיר, יוצר לנו פינה קטנה, מוצלת וירוקה. אלא שככל שהעץ צמח הוא קיבל זווית כזו נטויה, לכיוון הבית שמולנו. ידענו שסופה רצינית אחת, וזה עלול להיגמר לא טוב. בנוסף, השורשים של העץ עיקמו ופירקו את כל הריצוף בחצר הקדמית שלנו, ואפילו היטו את מבנה הבטון של הפח. כולם הזהירו אותנו שאוטוטו יהיו נזקים גם לצנרת. בקיצור, הכיוון היה ברור.

בארץ אסור לעקור עץ ללא אישור של הקק"ל. אז דרך הרשות העירונית הגיע נציג של הקק"ל ואישר ש… אין מנוס. צריך לעקור. לא הייתה ברירה.

היום שבו הגיעו העוקרים היה יום חג גדול לעידו, נכדי בן ה 4. שעמד והתבונן מרותק, ואפילו עלה עם סבא למנוף שממנו ניסרו את העץ. זו הייתה הרפתקה מלהיבה מבחינתו. עבורי זה היה קשה ועצוב. ולא רק בגלל "אל נא תעקור נטוע". גם. ובנוסף פתאום הרגשתי חשופה. הפינה שלי הפרטית נעלמה. הרגשתי חשופה. החצר הקדמית נחשפה עם כל הנזקים שנגרמו לה. עם גדם פצוע של עץ כרות, שמזכיר את היופי שאבד לבלי שוב.

כמי שעוסקת תמיד בתהליכים של מודעות, יכולתי להתבונן מהצד ולראות באופן בהיר את ה attachment  שלי, ההיצמדות. ההיאחזות. משהו שכל כך הרבה מדברים עליו בבודהיזם ולא רק. על העיקרון של אי היאחזות. ממש יכולתי לראות כמה אני נאחזת, כמה קשה לי להיפרד. וכולה מדובר בעץ, אמרתי לעצמי. זו הייתה תובנה מעניינת. לראות כמה קשה לשחרר. כמה מאתגר להתמודד עם שינוי שהוא בסך הכל לא באמת שינוי משמעותי.

עת לבנות ועת לטעת 

ואז הגיעה העת לבנות. על חורבות גדם העץ ושברי המרצפות בנו דודי ואסף המקסימים דק עץ יפהפה. ועדיין הרגשתי שזה לא זה. ההיביסקוס נגזם ואמור ללבלב באביב. ואני עדיין לא הייתי שבעת רצון. ביקשתי את הפרטיות שלי, חיפשתי את הירוק בעיניים. דודי ואסף נדדו בין המשתלות חיפשו ומצאו. בתחילה עץ לימון. ועוד עץ קלמנטינות, ועוד עץ של תפוזי דם. ירוקים, נפלאים, עשירי עלווה, עם פירות נהדרים. שופעים. העצים מוקמו ממש מול חלון המטבח שלנו. ואדמת חמרה עשירה נשפכה לערוגה רחבה. ושוב אני רואה ירוק בעיניים, וגם שפע פרי.

זה קרה ממש לפני כמה ימים. וישר אמרתי לדודי ואסף שזה סיפור ט"ו בשבט שלי. חג לאילנות וחג לי. והתובנה שלי היא כמובן מעבר למקרה הפרטי שלי ושל העצים בחלוני.

התובנה שלי היא שכשמשהו לא מתאים לכם, קשה, לא נוח – אל תוותרו. תדייקו. מה באמת נדרש. תשאלו את עצמכם מה זה הדבר שיעשה לכם טוב. ואז תמצאו את האנשים הטובים ותרתמו אותם להביא לכם את הדבר המדויק הזה. את שפע הפרי והאושר בחלון. כי אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

חג אילנות שמח, ולכולנו – הרבה צמיחה, לבלוב, פריחה וגם דיוק, מימוש, והגשמת חלומות. בחלונות ובכלל.

וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.