יום שישי, ערב יום כיפור שנת 1973. חיכיתי לפרלה, הוא היה אמור לצאת. פתאום טלפון – הם לא יוצאים. נשארים בתל אביב בחניון של גני התערוכה, שם היה אמור להתקיים כנס גולני, ביום ראשון שלמחרת יום כיפור.
כשהוא סיפר לי על כך בטלפון צחקנו כמה זה מוזר וטפשי, להישאר בכוננות בתל אביב. לא חלמנו שכל הקלפים ייטרפו באחת. לא ידענו שייקח עוד ימים רבים עד שנצליח לדבר שוב. או לצחוק. לא יכולנו לשער מה הוא וחבריו יעברו ברמת הגולן. ושבין לבין יגיעו אליי דרישות שלום על פיסות קרטון קרועות מקופסאות של מנות קרב שהוא שירבט עליהן את כתובתי.
המחזור שלי, ילידי 55, היה המחזור שניצל מהמלחמה.לא הספקנו. המחזור שנה מעלינו בתיכון, מחזור נ"ג בריאלי, כבר שילם מחירים כבדים מנשוא.
אבל אנחנו איבדנו באבחה חדה את תמימות נעורינו. אני, בת תפנוקים מהכרמל, רגע אחרי הבגרויות, עוד לפני גיוס, מאכילה במחלקת הפלסטיקה בבית חולים רמבם את החיילים שנשרפו בטנקים. נוגעת עמוק בכאב.
איבדנו את יגאל, המדריך המיתולוגי שלנו, יפה הבלורית והתואר, ואת פסח בן הדוד של פרלה, שבעקבותיו התגייס פרלה לגולני.
לכל אחד המטען שלו שקשור ליום כיפור. המחשבות, הזכרונות, התחושות. עבור בני הדור שלי – זו תמיד קודם כל מלחמת יום כיפור. יום כיפור שנת 1973.
חשבון הנפש שבני הדור שלי עושים ביום כיפור קשור תמיד במלחמה ההיא ששינתה הכל. בכל הרמות.
חשבון נפש התבוננות ומודעות
חשבון נפש זה מה שבעולם האימון האישי אנחנו קוראים "התבוננות".
התבוננות היא הבסיס למודעות, והיא השלב הראשון ביצירת שינוי. כל שינוי.
ולכן השנה, ולא רק השנה, ולא רק לקראת יום כיפור, אני מזמינה אותך להתבוננות.
אבל כמו שאמר קרל יונג : "מי שמתבונן החוצה – חולם, מי שמתבונן פנימה – מתעורר." לכן נתבונן פנימה, בהתבוננות שמטרתה ראשית להיטיב להבין. מי אנחנו, היכן אנחנו עומדים בחיינו כיום ומה אנחנו יכולים לשפר.
ונתנה תוקף
עבורי התפילה הכי מרגשת ביום כיפור ובכלל היא "ונתנה תוקף" שנכתבה על ידי רבי אמנון ממגנצא והולחנה על ידי יאיר רוזנבלום כמחווה לקיבוץ בית השיטה ששכל ביום כיפור ההוא אחד עשר מבניו.
אדם יסודו מעפר
וסופו לעפר …
משול כחרס הנשבר
כחציר יבש וכציץ נובל
כצל עובר וכענן כלה
וכרוח נושבת וכאבק פורח
וכחלום יעוף.
אז מה זה אומר לגבינו ?
שאי אפשר לקחת את החיים כמובנים מאליהם. בואו נתבונן אל השבריריות שלהם, ומתוכה, מתוך השבריריות הזו, מתוך ההבנה שהם בני חלוף, נבחר איך אנחנו רוצים לחיות אותם בכל רגע נתון.
ממש לא מה שהיה הוא שיהיה. אי אפשר להיות שאננים.
בואו נחיה חיים מלאים על כל המשתמע.
חיים מלאי התבוננות שמביאה למודעות, בחירה – בחירה מכוונת של איך אני רוצה לחיות את חיי, ואחריות – אחריות על ביצוע הבחירות שלי הלכה למעשה.
סליחה היא קודם כל לסלוח לעצמנו
סליחה היא קודם כל בקשת סליחה מעצמנו. סליחה היא להוריד שיפוטיות וביקורת עצמית. מדהים כמה זו רעה חולה שמלווה את כולנו ואני רואה אותה כל יום בקליניקה. אנשים פשוט מתמחים בהאשמה ובהלקאה עצמית.
כן, להוריד. לסלוח לעצמי על מי ומה שאני וגם על מי ומה שאני לא.
אנחנו חושבים בטעות שאם לא נשפוט ולא נבקר את עצמנו לא נזוז ולא נתפתח. אבל ההיפך הוא הנכון.
רק כשאנחנו מסירים את השפיטה האוטומטית הזו של עצמנו – דברים מתחילים לזוז באמת. אז אנחנו מתחילים בתהליך אמיתי ומהותי של התפתחות עצמית.
התפתחות עצמית
כשאנחנו שופטים מלקים את עצמנו אנחנו לא באמת לוקחים אחריות על ההתפתחות שלנו.על הצמיחה שלנו.
מה שעלינו לעשות הוא להתפתח מתוך מקום של שלמות עצמית, שבאה לאחר הסליחה. לאחר הורדת אותה הלקאה עצמית.
כשאני יודעת מי אני ומהמקום הזה אני רוצה להפיק מעצמי את המיטב.
לא כדי לרצות את הסביבה שלי, לא כדי לכבוש יעדים שנחשבים כראויים וחשובים אבל אולי אינם חשובים לי עצמי.
איך ? על ידי כך שאתחבר למהות האמיתית שלי. לתדר שלי. למי שאני באמת. לרצונות שלי, לחוזקות ולעוצמות שלי. לאמת שלי.
לחיות מתוך דיוק, מתוך נאמנות לעצמנו, זו הדרך לחיות חיים מלאים. חיים משמעותיים.
גמר חתימה טובה !
.
