אתמול נפלתי לבור.

מיהרתי לשיעור שלי שכבר ממש עמד להתחיל. לומדת מידעים רוחניים במכמורת, בבית קסום, שהוא ממש בית קטן בערבה.
מתחת לעץ הגדול בכניסה ראיתי מקום פנוי. נכנסתי עם האוטו, ו… שקעתי.

הסתבר לי ( קצת מאוחר מידיי…) שמתחת לעץ היה מצבור עלים גדול, שהסתיר שכבת בוץ ו… בור. ראיתי שאני מתחילה להתחפר ומיד עצרתי. כיביתי את המנוע ורצתי לשיעור.

אז איך חילצתי את האוטו ? 

בעזרת שלומי.

בהפסקה ביקשתי משלומי, שלומד איתי, שיבוא יעזור לי לחלץ את הרכב. שלומי נענה בשמחה, נשכב מלוא גובהו על האדמה, חפר קצת ליד הגלגלים, דחף את האוטו מלפנים ואני העברתי להילוך אחורי ונסעתי לאחור. חיש מהר הייתי עם כל 4 הגלגלים על אדמה מוצקה, יבשה ובטוחה.

"מזל שלא המשכת לנסות לצאת" אמר לי שלומי "רק היית מתחפרת יותר, וכשהאוטו על הגחון זה כבר ממש יותר מסובך", אמר לי תוך שהוא מקל ראש בתודות שלי, כשאנו עושים את דרכנו חזרה בתוך שביל מלא פריחה של אביב שהקדים.

מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה ?

האמירה הזו של שלומי ישר לקחה אותי למחשבות על עולם התוכן שלי, עולם האימון וההתפתחות האישית.
יש אמירה ידועה של אלברט איינשטיין שאני מאוד אוהבת : "אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות."

ובכל זאת, כולנו ( רובנו) אנשים שפויים ורציונאליים, ובכל זאת אנחנו עושים את אותו דבר פעם אחר פעם ומצפים לתוצאות שונות. כולנו מכירים את זה מעצמנו, וכמובן יותר קל לנו לראות את זה על הסובבים אותנו, על מישהו אחר.

כולנו כן עושים עוד מאותו דבר, ושוב, ושוב. והתוצאות לא משתנות. ואנחנו רק ממשיכים להתחפר. ואז באמת שוקעים, וכבר נהיה קשה לחלץ. כי הבוץ כבד והבור עמוק, ובסוף אנחנו מוצאים את עצמנו על הגחון, או על הפנים.
ההרגלים הרבה פעמים חזקים מאיתנו, ואנחנו בוחרות, לא פעם באופן לא מודע, פשוט להישאר באזור הנוחות שלנו, ולעשות עוד מאותו דבר.

מה יותר חשוב מלפתור את הבעיה ?

ההתפתחות שלנו, הלמידה, ההתנסות שדרך פתרון הבעיה, הרבה יותר חשובה מעצם פתרון הבעיה. כי ההתפתחות היא תכלית קיומנו עלי אדמות.

וגם איינשטיין מתייחס לזה באמרה אחרת שלו: "כדי לפתור בעיה כבדת משקל עלינו להגיע אל רמת חשיבה גבוהה מזו שבה היינו כשיצרנו את הבעיה." המפתח הוא הלמידה, והיא גם התוצר המשמעותי ביותר.

ובאמת, הסיפור הקטן על האוטו שלי במכמורת, זו אילוסטרציה למה שקורה לנו בחיים.
ולפעמים, כשנתקעות, כדאי לנסות משהו אחר. גם אם הוא לא ברפרטואר המוכר שלנו. גם אם הוא לא באזור הנוחות שלנו. למשל לשלב להילוך אחורי, או לבקש עזרה, או לקחת מאמנת אישית.

אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים קצרים 

ולא יכולה שלא להביא כאן לסיום את השיר המופלא שנקרא אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים קצרים.

אני מכירה את השיר מתוך "ספר החיים והמתים הטיבטיים", אבל כשחיפשתי עכשיו כדי להביא אותו, מצאתי שכתבה אותו המשוררת פורשיה נלסון.

פרק ראשון

אני הולך ברחוב.
יש בור גדול במדרכה
אני נופל לתוכו.
אני אבוד
אני חסר אונים
זו לא אשמתי
לוקח לי המון זמן לצאת מהבור.

פרק שני

אני הולך באותו רחוב
יש בור גדול במדרכה
אני מעמיד פנים שאינני רואה אותו
אני שוב נופל לבור.
אינני יכול להאמין שאני שוב באותו מקום,
אך זו לא אשמתי.
עדיין לוקח לי המון זמן לצאת מהבור.

פרק שלישי

אני הולך באותו רחוב
יש בור גדול במדרכה
אני רואה אותו
אני עדיין נופל לתוכו.
זה כוחו של הרגל.
עיניי פקוחות.
אני יודע היכן אני נמצא.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מהבור מייד.

פרק רביעי

אני הולך באותו רחוב.
יש בור גדול במדרכה.
אני עוקף אותו.

פרק חמישי

אני הולך ברחוב אחר.

עד כאן השיר.

איזה יופי. כמה פשוט. אחריות אישית מביאה ללמידה ולהתפתחות, וזה תמיד כרוך ביציאה מאזור הנוחות, ולא בלעשות עוד ועוד מאותו דבר.

מאחלת לך ימים טובים ושמחים של למידה, התפתחות, ויצירת פתרונות חדשים ומקדמים.
.
.
.