מה לעשות כדי לחיות חיים שמחים על בסיס יום יומי ?

בכל יום שישי מאז שנישאנו אני מקבלת זר פרחים לשבת מאהובי.

גם כשהוא נוסע לנסיעות ארוכות לחו"ל הוא מבקש ממלי, הפרחנית האהובה עליי, לשלוח לי זר לשבת.

בזר הפרחים הצבעוני שהביא לי ביום שישי האחרון היו כלניות. זה הזר שהכי משמח ומרגש אותי מידיי שנה. הכלניות מספרות לי שנובמבר מגיע.

נובמבר משמח אותי תמיד. זה החודש האהוב עליי בשנה. זה הסתו, עם הענן, ועם הרוח המייבב. זה החודש שבו נולדתי, עם חנוכה באופק, ועם המון ימי הולדת משפחתיים.

והשנה יש לנו סיבה מיוחדת לשמוח בנובמבר – ב 23 בו תינשא שיר בתנו הצעירה למולי בחיר ליבה, חגיגה שאנו מתכוננים לקראתה בהתרגשות רבה ובשמחה ענקית.

איך לחיות כדי לא לחיות מיום ליום בציפייה לסופהשבוע ? 

באחת מקבוצות הפייסבוק שאני חברה בהן, שאלה היום אחת מחברות הקבוצה:

איך אתן חיות כדי לא לחיות מיום ליום עד שמגיע סופ"ש?

אז מהמקום שלי כמאמנת, קודם כל כתבתי לה שבעיניי זה נהדר שהיא מעלה את השאלה הזו. כי באמת אנשים רבים חיים בתחושה הזו של ציפייה תמידית לסופהשבוע. וכך מגיעים למצב אבסורדי, שבו אנשים מוצאים את עצמם הכי שמחים ביום חמישי אחה"צ כשהם בעבודה, והכי מבואסים במוצ"ש, כשהם בביתם. כי אנשים לא חיים את הכאן ועכשו, אלא את העתיד. את הציפייה.

וכמו שאני תמיד מלמדת, תהליך של שינוי מתחיל קודם כל במודעות. במילים אחרות – עצם המודעות זו תחילת השינוי. זה השלב המשמעותי ביותר. לא כתבתי לה כל כך באריכות, אבל כן כתבתי שבעיניי לחיות את היום יום מתוך שמחה והוקרת תודה זה המפתח.

איך לחיות מתוך שמחה ? מה זה אומר במציאות ?

יש בעצם שתי דרכי פעולה על מנת ליצור שמחה בחיינו על בסיס יומיומי, או מה שאני נוהגת לקרוא "לחגוג את החיים".

• ליצור מוקדים של שמחה בחיי באופן יזום

לדאוג שיהיו נוכחים בחיי דברים שאני אוהבת לעשות. אותם דברים שממלאים אותי באנרגיה. להיות בחברת אנשים שעושים לי טוב. לדעת לזהות מה יוצר אצלי הנאה ושמחה ולקיים את הפעילויות הללו, להיפגש עם האנשים האלו. להבין שזה לא לוקסוס, אלא ה well being  שלי, שחיוני עבורי. אצלי זה למשל לצעוד בים.

או לבלות עם הנכדים שלי. וגם סרט, או הצגה, או לשבת עם חברים על כוס יין בשקיעה. אלה דברים שחשוב לי להכניס לחיי, ואני בודקת עם המתאמנים שלי שבחייהם מתקיימים הדברים החשובים להם.

גם אם זו מנהלת בחברת הייטק, שמתמודדת עם סדר יום עמוס ותובעני, שהגיעה אליי למטרות אחרות בכלל – תמיד אציף את השאלה הזו : מה משמח אותך ועד כמה זה נוכח בחייך ?

• לזהות את הדברים המשמחים שיש בחיי ולהוקיר תודה עליהם

 אנחנו נוטים לא פעם לקחת את הדברים החיוביים שבחיינו כמובנים מאליהם. לאתגרים או להתמודדויות שלנו תמיד נקדיש תשומת לב. וכך הם נוכחים בחיינו. דווקא לגורמים המשמחים אנחנו נותנים פחות תשומת לב. וכאן נדרשת תשומת לב מכוונת. יזומה. מודעת.

בהתבסס על הכלל הידוע:

What we focus on – expands

מה שאנו מתמקדים בו – מתעצם. אם נתמקד בשמחה, ובחיובי – זה מה שיתעצם ויהיה נוכח בחיינו ביתר שאת.

הוקרה עצמית, הוקרת תודה

המפתח אם כן הוא להוקיר את עצמנו, את הישגינו ואת הדברים החיוביים והמשמחים בחיינו. ההוקרה הזו היא כמו שריר שצריך לאמן אותו. מדהים כמה טבוע בנו ההרגל לראות את החסר, את האין. אז קודם כל אנחנו רוצים לאמן את עצמנו לראות את היש, לראות את החיובי, לראות את ההישגים. ואז השלב הבא הוא להוקיר תודה עליו. להוציא את זה מתחום המובן מאליו.

בחדר האימון אני נתקלת בזה כל הזמן. גם האנשים שבאופן אובייקטיבי הם רבי מעש ורבי הישגים, נוטים לשפוט את עצמם לחומרה ומתקשים להוקיר את עצמם.

הוקרה הדדית

כשאנשים בוחרים להתמקד בראייה החיובית, הם לומדים גם להוקיר אנשים אחרים בסביבתם. לא לקחת כמובן מאליו אנשים בסביבה שלי או את מעשיהם.  בין אם זה במשפחה, אנשים שאני מנהלת אותם או עמיתים לעבודה.

מדהים לראות את התוצאות שמנהלים משיגים כשהם ערים, מודעים, ומתחילים גם להוקיר את הכפופים להם . יוצר פריצות דרך מהותיות ביותר בתחום התקשורת, וגם תוצאות ממשיות. כי כשאני גם מוקירה נפתחת מערכת יחסים אחרת, נוצר בסיס איתן יותר גם לדרוש וגם לבקר.

הוקרה פועלת כמו קסם

הקסם פועל ברגע שבו ראיתי את הגורם החיובי והמשמח בחיי, והוא ממשיך להתגלגל ולפעול גם על אותו אדם שבפניו הבעתי את הוקרתי. גם אני מתרגשת כמובן מהוקרות שאני מקבלת. כשמקבת הוקרות ממתאמנים אני מתרגשת פעמיים – מעצם העובדה שהם ערים לתהליך, להתקדמות, להישגים, וגם, כמובן – הקסם וההתרגשות פועלים גם עליי.

מתאמנת שלי כתבה לי פעם בסוף תהליך האימון, שהיא מרגישה שהחיים שלה הפכו לקרנבל,  ושהיא רואה אותי כמישהי שרוקדת לצידה בקרנבל.  איזה דימוי מרגש !

ואני עצמי ? מה קורה בחיי האישיים ? 

גם אני מתאמנת ( תמיד) בלהוקיר תודה. על כל השפע והחסד, הברכה והשמחה שבחיי.

לראות את הדברים הגדולים והקטנים ולשמוח בהם. לא לקחת אותם כמובנים מאליהם.

היום קיבלתי מתנה מאחייניתי האהובה שחזרה מאמסטרדם, מהריקס מוזיאום: פנקס להודעות ועליו הציור הידוע של ורמיר – יוצקת החלב. את הפנקס עטפה אילי בדף מודפס שעליו שיר, שעבורי בדיוק מסמל את הדבר הזה, של להתמקד ביופי. ליהנות מהרגע.

ורמיר / ויסלבה שימבורסקה

כָּל עוֹד הָאִשָּׁה הַזֹּאת מֵהָרַיְקְסְמוּזֵיאוּם
מוֹזֶגֶת יוֹם אַחַר יוֹם
חָלָב מִכַּד לִקְעָרָה
בִּדְמָמָה וּבְרִכּוּז מְצֻיָּרִים
הָעוֹלָם אֵינוֹ רָאוּי
לְקֵץ הָעוֹלָם.