זה הרגע הנה באה השעה – לחשב זמן מחדש

השבוע התפנה לי זמן.

אז נסעתי לתל אביב וביצעתי משהו שדחיתי ממש מלא זמן, וכיוון שעוד נשאר לי זמן פנוי, החלטתי שממש הגיע הזמן ללכת למוזיאון תל אביב.

כבר מזמן רציתי לבקר במיצג "השעון" המדובר מאוד.

מה לא נאמר על המיצג המדהים הזה, של כריסטיאן מרקליי, שלוקח ביד אמן קטעים מסרטים ומשבץ אותם יחד, כשהקישור שלהם הוא מימד הזמן. השעה. שמסונכרנת עם הזמן המקומי.

כבר אמרו שהמיצג הוא מטאפורה לזמן שעובר.

עבורי זו הייתה חוויה אל זמנית באמת, שעוררה בי כל כך הרבה מחשבות ושיחות על זמן ועל מהות הזמן, ולא רק. ולמרות שהמיצג מהותו זמן, ישבתי שם ולא הרגשתי שהזמן עובר. והרי כולנו יודעים שהזמן רץ כשנהנים.

אז מה ראיתי שם ?

קטעים מסרטים שהם באמת על זמניים. מיתולוגיות. שחקנים שהם אייקונים הולוודיים. ולא רק. כי היו שם גם סרטים יפניים, ואיטלקיים, וצרפתיים, ושוודיים. וגיבורי עבר. ושוב מימד הזמן בזכרונות, באייקונים מהעבר, בסרטי שחור לבן. והזמן חוצה גבולות וחוצה שפות ותרבויות.

כולם מתבוננים בשעון, מתייחסים לשעון. ואני יושבת שם, צופה, מתייחסת גם לשעון, כי אי אפשר שלא, אבל תוך כדי כך צוללת לעולם שלם של אסוציאציות שהסרטים האלו מעלים בי.

רוברט דה נירו, ורוברט רדפורד, ומג ראיין בקטע האלמותי מתוך "כשהארי פגש את סאלי". ופתאום מגיח משום מקום צ'רלס ברונסון ואני נזכרת בכל הסרטים בהם צפינו פרוש ואני כשרק התחלנו לצאת אי שם בשנות השבעים. ואז שנות התשעים מפציעות עם "תיקים באפילה".כך הזמן, הסרט, רץ הלוך ושוב בין השנים, בין העשורים, בין הגברים והנשים שעל המסך. וביני, הצופה.

שעון יד – עולם הולך ונעלם 

מודעת לזה שאחרי שנים בהן הייתי תמיד עם שעון על היד – בשנים האחרונות אני מסתפקת בזה שבאייפון. אפילו כשאני מנחה. ובפגישת אימון אישי – יש שעון שניצב בחדר מולי ומול המתאמנת.

אבל שעון על היד ? – נדמה לי שפחות ופחות אנשים סביבי עונדים שעון.

וכך נעלמת לה התנועה הזו של הוצאת השעון הכיס. שעון כיס על שרשרת, של פעם, שגם אותו רואים בקטעי הסרטים. ואני נזכרת בשעון הזהב העתיק היפהפה שסבא שלי קיבל מתנה לנישואיו ואני נהגתי לענוד על שרשרת עתיקה ארוכה, עד שבחוסר מחשבה ארזתי אותו במזוודה, שהתעכבה בציריך ונבזזה. ועוד שנים פינטזתי שאני מוצאת אותו באיזה שוק פשפשים בציריך.

התנועה הזו של היד שנמתחת מחוץ לשרוול עד שפרק היד והשעון עליו מבצבצים, ואז מתכופפת מהמרפק כדי לקרב את שעון היד אל מול העין,  כדי לבחון אותו ולראות מה השעה. תנועה של פעם. של עולם שהולך ונעלם.

ובכל זאת כולנו ממשיכים להיות מנוהלים על ידי הזמן, על ידי המחשבות שלנו על זמן. או מתיימרים לנהל את הזמן.

והמיצג הזה כמו מנער את האבק מהמון זכרונות אישיים 

אני נזכרת בתנועת היד האופיינית לאבא שלי, כשהיה נוקש על שעון היד שלו פעמיים וקורא לאמא שלי בכינוי החיבה שלה "יודיתקם" וזה סימן ואות עבורה שהביקור תם, והגיעה השעה ללכת. וגם נזכרת, להבדיל, שנים אחרי, במבטים הנואשים וחסרי האונים שתלה לעבר שעון הקיר בבית חולים קפלן, אליו הובהל כשלקה בארוע מוחי. כשניסה לשווא למקם את עצמו בתוך מסגרת של זמן. של מקום. של וודאות כל שהיא בזמן שעולמו קרס.

ונזכרת בשעון שקנינו לנדב לקראת הטיול הגדול של אחרי צבא לדרום אמריקה, שעון סווטש צבעוני ומקסים, שנשדד ממנו ( יחד עם כל בגדיו ) בקופה קבאנה בריו, שבעצם היה השעון האחרון שלו. אמר שהוא לא צריך שעון, ובכך הקדים את זמנו, ואותי לפחות.

וחוץ משעוני יד יש בסרטים שבמיצג גם שעוני קיר, ושעונים מפורסמים כמו הביג בן, ועוד שעונים על מגדלים ועל בניינים שלא זיהיתי, ושעונים תלויים של תחנות רכבת. והם מזכירים לי את כל השעונים המדהימים שראינו בטיולים שלנו בעולם. ואת האורלוגין הגדול שאמא שלי ירשה מסבתא, ואת שעוני הקוקיה שאבא שלי היה מביא לנו מנסיעות העסקים שלו, יחד עם שוקולד שוויצרי.

שיחות על זמן זה משהו שיש לנו כל הזמן 

בעיקר מעורר בי המיצג את השיחה על הזמן. פורט על נימי הזמן שחולף. בוחן את מהות הזמן. אז מה השעה? האם יש לי זמן? האם הגיעה השעה? ועל דיוק. האם אנחנו מאחרים? מה הדדליין ? נמהר שלא נפספס, שלא נאחר את המועד.

ואני חושבת על כל הרגעים שבהם אנחנו לא חיות את הזמן, כלומר את ההווה, אלא נמצאות בתוך הראש שלנו, בשיחות על זמנים אחרים, שהיו או שיהיו. לפעמים שואפות להאט את מהלך הזמן או לעצור אותו, לפעמים מייחלות להאיץ אותו.

ואולי בכלל הזמן אינו מתאים?  עכשו – לא.

בדיוק דיברתי בהרצאה שלי על שיחות פנימיות שלנו, ואיך הן מנהלות אותנו. והמשתתפים והמשתתפות הביאו דוגמאות משיחות פנימיות שעוצרות אותןם מלבצע דברים, שמונעות מבעדןם לממש דברים שברצונןם ללמש.  אחת השיחות הפנימיות הנפוצות היא : זה לא הזמן. זה לא מתאים עכשו. שהילדים יגדלו. כשנחזור מהחופשה. אחרי החגים. וגם, כמובן, אין לי זמן. דברים שאנחנו אומרות לעצמנו.

עוד על שיחות פנימיות 

האם אנחנו מנהלים ומנהלות את הזמן או שהזמן מנהל אותנו ? מה היה מזמן ומה מזמן לנו העתיד, ומה יהיה בעוד הרבה זמן, ממש בעתיד הרחוק, ואם לא עכשו אימתי.

הזמן אינו אלא שיחה. ממש כמו עונות השנה וכמו השנים, כך הימים והשעות. חולפים. ואנחנו בתוכם. חיים.

היום בפגישה היא אמרה לי: אני רואה שיש לי תהליך לעשות. מבינה שזה ייקח הרבה זמן.

ממש לא בהכרח, אמרתי לה. תהליך יכול להיות קצר מאוד. זה לא פונקציה של זמן. אסימון שנופל. אור שנדלק. רוכסן שנסגר. תהליך. מהיר. השיחה אינה על זמן, וזמן הוא לא מרכיב.

יש זמן ליניארי שבו אנחנו רגילים להתנהל, ויש זמן קוונטי, של קפיצות בזמן. כפי שקורה היום. כי אנחנו חיים בתקופת זמן של תהליכים מואצים. ואפילו בתחושה שמלווה את כולנו ש"הזמן רץ". רק אתמול הייתה שבת, והנה שוב סוף השבוע.

מה יוצא לנו מזה ? – אלה ההמלצות שלי 

אז על מה אני ממליצה? – אם עוד לא ראיתם את המיצג הזה – לכו, וכמובן אם ראיתם – לכו שוב, בשעה אחרת. זה מה שאני מתכוונת לעשות. מוצג על ה 30.6, ובלילה לבן תל אביב יוצג 24 שעות ברצף. אל תחמיצו.

וכמובן, זה הזמן לשאול את עצמכןם שאלות שקשורות לזמן.

להתבונן ולראות איפה שיחה על זמן עוצרת אתכן, ולראות שהיא רק שיחה. ואם שיחה – אז תשאלו את עצמכןם שאלות מעצימות , כמו :

ל-מה הגיע הזמן?

מה מדויק לי עכשו ? כן, דווקא עכשו. לא אחרי החופשה, לא כשנחזור, לא כשיהיה יותר קריר ולא אחרי החגים.

והתשובות תמיד תלויות בי, ינבעו מתוכי, מתוך הקשבה לעצמי. הן לא באמת קשורות בזמן או בשעון. זה מה שנקרא לחשב את הזמן מחדש.

לסיום 

רוב התמונות כאן צולמו  מתוך המיצג, מתוך המסך, תוך כדי צפייה. לכן הזווית המשונה שלהן לעיתים. ואז החלטתי לחפש את הזווית האישית שלי, ולפשפש בתמונות כדי לחפש תמונה שלי עונדת שעון על היד.

מצאתי את התמונה הזו, שיש לי בה גם שעון על היד וגם שעון על הקיר מאחוריי. תמונה שצולמה ברדיו מהות החיים בתל אביב לפני קצת יותר משלוש שנים, וחשבתי לעצמי שהיא הייתה יכולה להשתלב במיצג, בשעה 12 דקות ל 12.

היא צולמה רגע לפני ראיון שלי, בדיוק המפיקה מציצה פנימה, ואני ממש לא זוכרת מה ענת קלו לברון  המראיינת אמרה שגרם לי להתפוצץ ככה מצחוק.

אבל נדמה לי שככה זה נראה לחיות את הרגע. להיות בכאן ועכשו.