מה תרצה לעשות כשתהיה גדול ?
מה תרצה לעשות כשתהיה גדול, זו שאלה שמלווה אותנו מילדות. שאלה העוסקת למעשה – מבלי שאנחנו מודעים לכך בילדותנו – בייעוד ומימוש תכלית החיים שלנו.
בילדות יש לנו בדרך כלל תשובות טובות לשאלה הזו.
יהונתן נכדי הבכור אמר בביטחון שהוא רוצה להיות חוקר שמגלה ארצות, כדורגלן ופרקשניסט. במקביל.
יואב בן ה 8 חולם להיות רוקיסט ולשבור את הגיטרה שלו על הבמה.
תשובות ברורות, תמונה בהירה.
כשהילדים הולכים וגדלים, וככל שהם מתבגרים – יש מי שהתמונה לאן הוא הולך, לאן מודעות פניו – בהירה לו, ויש מי שפחות. השאלה הזו, של מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול או כשאהיה גדולה, ממשיכה ללוות אותנו לא פעם גם כמבוגרים.
אנשים רבים מתנהלים בחייהם ללא התלהבות, בלי להתחבר לבחירות שלהם ממקום של תשוקה, כי הם עדיין בתהליך חיפוש, של אותו "מה נהיה כשנהיה גדולים". מגיעים אליי אנשים שחווים פער בין היומיום שלהם, ובין הפנטזיה שהולכת איתם לפעמים שנים, על אותו רגע שבו יגלו מהו הייעוד שלהם.
אליזבט גילברט, מי שכתבה את רב המכר "לאכול, להתפלל, לאהוב" והפכה להיות מרצה מבוקשת בעקבות הצלחת הספר, מרצה הרבה על הנושא של הייעוד ועל התשוקה שמובילה אנשים בחייהם.
לה עצמה למשל היה ברור מגיל תשע, כשהיא התחילה לקרוא והבינה שמישהו כותב את הספרים האלה, שהיא רוצה להיות סופרת. ומאותו רגע התשוקה הזו הובילה אותה בחיים, עד שהיא מימשה אותה.
היא הניחה שכך זה אצל כולם, והייתה מעודדת אנשים בהרצאות שלה להתחבר לאותו ייעוד, לאותה תשוקה שמובילה אותם.
היא מתארת אירוע שגרם לה לשנות את תפיסת עולמה, ולהבין שיש אנשים שהתשוקה שמובילה אותם שונה מאשר שלה. זה קרה ערב אחד כשהרצתה באוסטרליה, פרשה את משנתה, חזרה מרוצה לחדר שלה במלון, הזמינה רום סרוויס וגלשה להנאתה.
ההנאה הזו נקטעה באחת, כשמצאה הודעה ארוכה על הקיר שלה בפייסבוק, מאישה שנכחה בהרצאה שלה, וכתבה לה שההרצאה גרמה לה להרגיש רע עם עצמה. "אני לא יודעת מה התשוקה שלי, וההרצאה שלך גרמה לי להרגיש נורא בקשר לזה".
ההערה הזו שלחה את גילברט להתבוננות ולשינוי בתפיסת עולמה.
היא גילתה שלרבים וטובים אין תשוקה ברורה, אין ייעוד בהיר.
כיום בהרצאות שלה היא מדברת על אותם טיפוסים שכמותה הייעוד בהיר להם משחר נעוריהם, ולעומת זאת אחרים שעוברים במהלך חייהם תהליך של גילוי.
היא משווה את התהליך שלהם למעוף של זמיר, שעובר מפרח לפרח. ותוך כדי מעופו גם יוצר האבקה והפרייה של הפרחים.
היא מעודדת כיום אנשים לקבל את הדפוס הזה של מעוף מפרח לפרח, וטוענת שמה שאמור להוביל אותם זו הסקרנות האישית שלהם. גילברט מבטיחה ל'מחפשי הייעוד' הללו, שאם יילכו בעקבות הסקרנות שלהם, הם גם יגיעו למימוש עצמי, וגם יפרו את העולם.
במהלך עבודתי, בעיקר בתהליכים של אימון אישי, אבל גם בסדנאות או במפגשי ייעוץ חד פעמיים, אני פוגשת לא פעם אנשים שהחיפוש הזה אחר ה-ייעוד בה' הידיעה, או ה-תשוקה מסרס ומשתק אותם.
לא מזמן הגיעה אליי אישה צעירה ומקסימה, שעזבה מקום עבודה אחד ונתקעה בשלב החיפוש של "הדבר הבא". מה שעצר אותה בתהליך, היה העניין הזה של חיפוש הייעוד. היא עסקה בחיבוטים, ובהתלבטויות תאורטיות, כשהיא חשה אשמה על כך שאין לה בהירות, ומובן שהחוויה הייתה של תקיעות.
בשיחה אחת, משמעותית אך גם נעימה ומלאת הומור, שחררנו את התקיעות הזו.
עברנו מהשיחה התאורטית פילוסופית לשיחה מעשית, שקשורה למציאות הקונקרטית. התבוננו יחד בהצעת עבודה שעמדה אז על הפרק. זיהינו יחד את ההזדמנות שהעבודה הזו מהווה עבורה, את הצמיחה שהיא מזמנת לה, והיא ראתה את הפוטנציאל ב'פרח'החדש שנפתח לפניה.
החוויה שלה הייתה של שחרור והקלה, ושל חיבור מחודש לתחושת השמחה הטבעית שלה, שקהתה קצת בגלל מצוקת החיפוש ומועקת הלבטים.
אין שום טעם לחיות חיים של פשרות או של בינוניות, ולהמתין לעתיד, לרגע הגילוי. חבל לחיות מתוך ציפיה ליום של בהירות, שבו יתגלה מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול. חבל לחיות מתוך איזהו ציפיה לפנטזיה שתתממש יום אחד. החיים קורים עכשו, מימוש הייעוד קורה עכשו.
וככל שנתחבר לא רק לסקרנות שגילברט מדברת עליה, אלא גם לשמחה היומיומית, מהעשייה שלנו, ככל שנגלה את הקסם ביום יום שלנו, ככל שנתחבר לתשוקה ולהנאה על בסיס יומיומי, כך אכן נחיה את החיים שלנו מתוך מימוש.
ואי אפשר לסיים בלי הסיפור שג'ון לנון סיפר על ילדותו :
"כשהלכתי לבית הספר, הם שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. כתבתי "שמח". הם אמרו לי שלא הבנתי את המשימה, ואני אמרתי להם שהם לא הבינו את החיים."
