מי מאיתנו לא התמודד עם כאב ?
זה יכול להיות כאב גופני – פיזי, או כאב נפשי – רגשי.
הפעם אני כותבת על כאב פיזי – הנושא שהכי מציק לי לאחרונה. אצלי מדובר בכאבי גב שטורדים את מנוחתי לאחרונה בימים ובלילות.
לכאורה – איך אפשר לדבר על הנושאים שתמיד אני עוסקת בהם – של חיבור לשמחת החיים, על לחגוג את החיים,חיבור לתחושה של עוצמה אישית, כשכל מעייניי נתונים לכאב ? על כך בשורות הבאות.
רבות דובר על הקשר בין גוף לנפש ועל הסיבות הנפשיות לכאבים גופניים. ונכון, תמיד כדאי להתבונן ולראות מה גורם לכאב הזה ? למה דווקא עכשו ? מה אני יכולה ללמוד מהכאב הזה? לפעמים יש תובנות שמגיעות, שמסבירות את פשר הכאב, ועצם המודעות היא תחילת תהליך הריפוי.
במקרה שלי, הנוכחי, לא מצליחה לזהות איזה סיבות מסוימות, איזה עומס יוצא דופן. או כמו שאמר לי מתאמן שלי היום: "הימים שלי עמוסים אבל לא לחוצים". גם שלי.
ולאחרונה, דווקא בלימודי מודעות חברתית, שאני לומדת, לימודים שמקורם בתקשור, מוטל ספק בכלל בנכונות הגישה הזו של לחפש את הסיבות. הם מצביעים על חוסר התוחלת של החיפוש הזה של למה חליתי עכשו, מה המקור של זה ומה המשמעות של זה. כי הרבה פעמים, לטענתם, פשוט אין לזה סיבות נסתרות מובהקות וברורות.
הקשר גוף-נפש ברור גם בכיוון ההפוך שלו. כשאנחנו חווים כאב – זה משפיע על מצב הרוח שלנו. האמת היא, שמה שאנחנו רוצים לעשות לא פעם במצבים של כאבים שאינם מרפים ,זה פשוט לעזוב הכל. לשקוע אל תוך איזה פסיביות, שמלווה לא פעם במצב רוח קודר, איזו מרה שחורה ושכולם יעזבו אותי, כי ממש אין לי כוח לכלום…
גישה כזו בעצם נותנת לכאב לנהל את העניינים. מה שאני רוצה, גם במצבים כאלה, זה לנהל את הכאב, גם כשהוא קשה מנשוא, ולנהל את הריפוי. לקחת אחריות עליו. ממש כמו שאני מנהלת את שאר החיים שלי. וזה בהחלט מאתגר.
אז קמתי אתמול עם כאבים באמת קשים מנשוא, לאחר לילה של שינה טרופה, שבו בכל התהפכות שלי במיטה אני מתעוררת מכאב פולח. אבל מתוך הרצון שלי לנהל את הריפוי שלי, הלכתי לשיעור פילאטיס, ובו מצאתי להפתעתי לא את המורה הקבועה, אלא מורה אחרת, שאני אוהבת מאוד, שחזרה מחופשת לידה. קיבלתי ממנה שיעור פרטי, מותאם לי ולמצבי, וגם המון אמפטיה.
הגב עדיין המשיך להציק, אבל גם מתוך הכאב, הצלחתי להתחבר לשמחה על כך שיעל שם, ושהיא מלווה אותי ברגישותה ובחיוכה המקסים.
וזה העיקרון שאני מדברת עליו תמיד, של למצוא את השמחה בכל מצב. גם במצבים פחות רצויים, גם בתוך התמודדויות עם קושי או עם כאב. כי לחגוג את החיים בתאילנד זה נפלא. ואני בעד. אבל מה לעשות – לא כל החיים הם תותים. ועדיין אני רוצה לחגוג אותם, ולא להמתין עד שהכאב יחלוף לו.
במסגרת האחריות שלי של לנהל את הריפוי שלי החלטתי שאני חייבת להשיג עוד היום את המדבקות נגד כאב שכבר הזמנתי והמשלוח שלהם בושש להגיע. הייתי בהירה בשיחה שלי עם ליפז, המשווקת של המדבקות בארץ.
ביקשתי את עזרתה, אמרתי שאני סובלת.
לכאורה כמה פשוט, אבל כמה מחסומים יש לנו לא פעם בדרך הזו, של להודות בחולשה לכאורה ולבקש עזרה…
ליפז בתושייתה הפנתה אותי למישהי שגרה ליידי שתוכל לתת לי מלאי של מדבקות, עד שאלה שהזמנתי יגיעו. התקשרתי לטלפון שהיא נתנה לי, ולהפתעתי הנייד שלי זיהה אותה – זו מישהי אני מכירה ! שוב ליוותה אותי תחושה טובה – ראיתי שיש סנכרון. בדיוק כמו בפילאטיס. דברים מסתדרים, מפתיעים וזורמים. עוד נקודת אור.
המדבקות האלה, כך מסתבר, הן פלא – ואולי אקדיש להן עוד פוסט נפרד. כי זו בעיניי רפואת העידן החדש.
מן הון להון הכאב הלך ופחת, וכשנ. הגיע, לפגישת האימון שלו הייתי נינוחה לחלוטין, ומרוכזת לגמרי בתהליך המדהים שהוא עושה. (אגב, הפעילות שלי אף פעם לא נפגעה, תמיד הייתי במיטבי עם הלקוחות שלי, אלא שהייתי נעזרת בכדורים נגד כאבים.לא משהו שכדאי להתמיד בו….)
נ.נשלח על ידי הארגון שלו, כחלק מתהליך של ליווי מנהלים. ובסיום הפגישה איתו כבר הרגשתי כל כך טוב, שכשהוא רצה להראות לי מצגת שהכין לקראת פגישה חשובה שלו, ישבתי לצידו על הספה, כדי להיטיב להתבונן במחשב שלו. ממש ישבתי, בלי להישען, על הספה, רכונה קדימה – לא כמו מישהי שסובלת מכאבי גב…
במסגרת המחויבות שלי, של להתחבר לנקודות האור גם כשמסביב חשוך וכואב, החלטתי מראש שאני חוזרת להליכות שלי בים, שאני כל כך אוהבת. הליכות שנמנעתי מהן בחודשיים האחרונים מפאת הכאב. מתוך ידיעה שזה משהו שעושה לי כל כך טוב, ותורם לבריאות הנפשית שלי, החלטתי שאסע לים ויהי מה, ואצעד במתכונת מצומצמת – יותר לאט, פחות זמן – קשובה לגוף שלי ולמה נכון לו היום.
הגעתי לים ממש דקה לפני השקיעה, ונהניתי מהליכה נפלאה בנוף שאני כל כך אוהבת, בשעת בין ערביים קסומה. בפועל המדבקות חוללו את הקסם שלהן, וכשהקשבתי לגוף – הבחנתי בשמחה שהכאב חלף לו. וכשהקשבתי לנפש – הנפש חגגה והתענגה לה.
כמי שמאמינה שכל התמודדות היא שיעור ושכל אתגר נועד ללמידה, מה אפשר ללמוד מהכאב ?
קודם כל זה שיעור בהקשבה. להקשיב לעצמי, לגוף שלי, למה נכון לי עכשו ומה לא. זו למידה של הגבולות של עצמי. למידה שלא הכל אפשרי כמו שאנחנו נוטים לחשוב לא פעם, או לא הכל אפשרי כל הזמן. אז מה זה אומר ? קודם כל לקבל את חוסר המסוגלות הזמני. לאהוב את עצמי גם כשאני לא הסופרוומן שאני רגילה ואוהבת להיות. להרפות מהאידיאל שהכל מושלם או יכול להיות מושלם. זה גם שיעור בגמישות – לשנות תוכניות לפי מה שמתאים לי. לא להילחם בו, בכאב. ללכת עם הכאב, לכבד את מה שהגוף מאותת לי. לראות ממה אפשר להרפות. ומצד שני לקחת אחריות על הריפוי.
כשהודיתי לליפז שסידרה לי לקבל את המדבקות, ונתנה לי באמת שירות בלתי רגיל, היא כתבה לי : "תודה לעצמך. שביקשת, שנסעת, שהקשבת. זה שלך. אני רק סייעתי לרצונך הנחוש".
אז הגמישות היא גם בין לאהוב את עצמי, אבל בטח לא ליפול למקום של רחמים עצמיים. וכמובן שיעור בפרופורציות. בהקרת תודה. לא לקחת את הדברים, כמובנים מאליהם. את הבריאות שלנו למשל.
ואתגר נוסף – זה למצוא את החיובי, את האור, גם בתוך הכאב. לראות למה אני כן מסוגלת, ולשמוח בכך, ולהתעצם.
תודה שקראתם. מאחלת רק בריאות !
