בשבוע שעבר כתבתי בפייסבוק פוסט שזכה לתהודה נדירה. המון הערות מרגשות, ולייקים, ובעיקר – מאות שיתופים.
מה היה בפוסט ההוא שיצר כל כך הרבה גלים ? למה כל כך הרבה אנשים מצאו לנכון לא רק להגיב, אלא גם לחלוק אותו עם המעגלים שלהם ?
זה היה שיר מאת נאוה סמל. השיר האחרון שלה, שכתבה ממש לפני מותה, והוא התגלה על ידי בתה לאחר מותה.
וזה השיר : רגע לפני הסוף.
נותן אגרוף בבטן, נכון ?
ובאמת המון א.נשים הרגישו ככה. מאות א.נשים רק בפוסט שלי התרגשו מהשיר. וזה גרם להם להגיב ולשתף אותו. מאות.
התרגשו מכל מיני סיבות. קודם כל בגלל הנסיבות. אישה צעירה, יוצרת מדהימה, הולכת אל מותה מפוכחת. מתבוננת בעיניים פקוחות. מעבירה מסרים בדיוק ברגע הזה, שבין החיים והמוות. מסרים של אהבה, של הוקרת תודה.
גם אני התרגשתי מהשיר כמובן.
והמסר העיקרי שאני לוקחת ממנו המצא בשורות :
" לא לדחות שום דבר
לעתיד לא מוגדר
היום – ולא מחר
עכשיו ברגע הזה…"
בדיוק ברגע הזה ממש. שהוא מדויק כמו שהוא, ומתאים כמו שהוא.
לא לדחות
לא לדחות. זו השורה שהדהדה אצלי. בליבי.
להתבונן – עכשיו. להיות – עכשיו. לעשות – עכשיו. ברגע הזה.
כמה פעמים אנחנו רוצים לעשות משהו. ממש רוצים. ואז אנחנו אומרים בליבנו "יום אחד אני אעשה את זה". וזה פשוט לא קורה.
הסדנה ששינתה את חיי
בשנת 95 השתתפתי בסדנה ששינתה את חיי. סדנה של התפתחות אישית, שבעצם גילתה לי את העולם של קואצ'ינג, פתחה בפניי את האוצר של האימון האישי. את האפשרות ליצור טרנספורמציה, לעשות הבדל בעולם. מאותו רגע דבק בי החיידק הזה של לעשות טרנספורמציה, לעסוק בטרנספורמציה. לאמן, להנחות, להרצות כדי להשפיע על חיים של אנשים.
לסדנה הזו קראו הפורום, או הפורום של לנדמרק.
מנחה הפורום שלי, אלן קאן, דיבר איתנו, בפורום של שנת 95, ואני זוכרת את זה כמו היום, בדיוק על זה. הוא הצביע על כך, שכשאנחנו מתכננים לעשות משהו, ואנחנו מכניסים את זה ליומן – הדבר הזה נוכח. קיים. קורה.
את הסדנה, הוא הנחה בשפה האנגלית, וכך הוא אמר:
אתם יכולים לרשום ביומן את הדברים שאתם רוצים לעשות ב SUNDAY , MONDAY, TUESDAY וכו,
אבל אם אתם אומרים בלבכם "יום אחד זה יקרה", הרי למעשה אתם רושמים את מה שאתם רוצים לעשות או לומר או ליצור ב SOMEDAY . יום שלא קיים במציאות , ולא מגיע לעולם.
יום אחד זה פעם באף פעם
ולכן רוב הדברים שאנחנו דוחים, ספק גדול אם יקרו. וכולנו מכירים את זה, וחיים עם ההחמצות הללו לעיתים קרובות.
הדחיינות שלנו רבה פעמים קשורה לספקות, להתלבטויות, להמון סימני שאלה שעולים. כדאי ?
בטוח ? עכשיו? האם זה הזמן המתאים? ומה אם….? ומה אם לא…?
ולפעמים הדחיינות והספקנות ממש הולכות יד ביד. הן מחלישות לא רק את הביצועים שלנו, אלא גם אותנו, את מי שאנחנו.
ההזמנה שלי אליך
אני מזמינה אותך הקוראת שורות אלה ואותך הקורא להתבונן ולשאול את עצמך עכשיו, ממש בזמן קריאת השורות הללו : מה את דוחה, שאם תעשי אותו חייך ייראו אחרת ? מה הדבר שאם לא תדחה, אלא תעשה אותו ממש עכשיו, אתה עצמך תחווה את החיים שלך בצורה טובה יותר.
לפעמים זה דבר ממש פעוט שאנחנו נמנעים ממנו. לפעמים זה רק לחשוב על משהו שאנחנו נמנעים מעצם החשיבה עליו, ובזמן ההימנעות זה אוכל אותנו מבפנים. אולי החלטה שצריך לקבל, בחירה שאני רוצה לעשות. אולי משהו שאני רוצה ליצור, אולי מסר שאני רוצה להעביר.
מהו הדבר הזה ? רק להתבונן !
כרגע רק להתבונן, לראות, לרשום. לא לעשות.
עצם ההתבוננות הזו יוצרת בהירות. הבנות חדשות. דברים חדשים נפתחים מתוך הבהירות הזו.
הרבה פעמים ברגע שהדרך מתבהרת, הכיוון ברור ואנחנו פשוט צועדים בו בקלות, כי לפעמים באמת כמאמר הפתגם "חכם השביל מן ההולך בו".
ובנימה אישית
לחיי הביא השיר של נאוה סמל מתנה נוספת.
לפני כמה שבועות חידשתי את הקשר עם מריקה. מריקה היא בתדודה שנייה שלי. אבא שלי ואמא שלה, שכבר מזמן אינם עימנו, היו בני דודים. סבתא שלה וסבא שלי היו אחים.
אצלנו במשפחות האשכנזיות הקטנות זו קירבה של ממש. אבל השנים חלפו, מריקה נישאה ועברה לגור בארה"ב והקשר בינינו ניתק. לאחרונה נפגשנו כשבאו לבקר בארץ בשנות התשעים לדעתי.
לפני כמה שבועות מצאתי אותה בפייסבוק והצעתי לה חברות. אבל עד כאן עוד לא ממש קרה כלום. היא לא כתבה כלום, לפעמים היא עשתה לי לייק לפוסטים. לא מעבר.
פתאום, כשהעליתי את השיר של נאוה סמל היא הגיבה.
סיפרה שנאוה סמל כתבה מאמר לאנתולוגיה שהיא, מריקה, או בשמה הרשמי, מרים בן יוסף, ערכה. בום !
מייד פניתי במסנג'ר – הייתי חייבת לדעת. למרות שכבר ידעתי שזה מדויק.
לשאול. להבין. איזה אנתולוגיה ובכלל. מה קורה? מה איתך? להשלים פערים של עשרות שנים…
הסתבר שמריקה ערכה אנתולוגיה של סופרות, נשים, מכל רחבי העולם, במטרה להראות את מגוון נקודות המבט לגבי הרעיון של בית. ונאווה סמל הייתה בין הכותבות הללו.
וואו. נשים. בית.
כל כך הרגשתי מחוברת באופן מיידי ועמוק לעשייה של הבתדודה השנייה שלי, שאותה לא ראיתי שנים על שנים, שגרה הרחק בשיקגו.
ועוד ממש לא ידעתי כלום על העשייה שלה, את זה גיליתי אחר כך.
אבל הייתה איזו תחושת קירבה מיידית. שלחנו המון הודעות ארוכות באותו לילה. נזכרות במשפחה, בעבר, באנקדוטות קטנות, מעדכנות בחיים הנוכחיים ובקצת ממה שקרה בין לבין.
ואתמול – נהגתי מפגישה בתל אביב הביתה, ופתאום – טלפון ממספר בינלאומי לא מוכר. מריקה !
שיחת טלפון מרגשת. ארוכה. חמה. הסתבר שהיא עוסקת ממש בתחומים שאני עוסקת בהם. מאמנת, מרצה, מנחה סדנאות. אפילו אותם תכנים. נשים. חיבור לשמחה. הגיעה לזה מכיוון האקדמיה, כי היא פרופסורית הבתדודה השנייה שלי.
ושתינו בתחושה של חיבור נפלא מחדש. מרגישות שבורכנו. מדברות באותה שפה. מעבר לעברית ולאנגלית שלה, ולהונגרית שהיא שפת ילדותנו האהובה. מחוברות לאותן ערכים. מהעבר ומעכשיו. והשיר של נאווה סמל – היה החוט המקשר הראשוני.
זו המתנה שלי.
