לאחרונה הנחיתי מפגש מיוחד של סדנה, בשם "חוגגות את החיים" בביתי. החידוש לא היה בתכנים או במהות, אלא במיקום. והמיקום יצר משהו מיוחד באנרגיות ובאיכות. התכנים של המפגש – תכנים שהעברתי פעמים רבות בארגונים, במשרדי ממשלה, לעובדות בתי חולים, או בבתי מלון שבהם נערכו הסדנאות. ואפילו בבית פרטי, במסגרת מפגש של ארגון רוטרי.

אבל הפעם – זה היה שונה מהותית. כי בפעם הראשונה הנחיתי בתוך הבית שלי. וזה היה הכי טוב שיכול להיות. שלא כדרכי, המטרה שלי בפוסט הזה היא לא לעוף על עצמי (למרות שאני עפה קצת, שלא כדרכי) אלא להתייחס ללמידה שיש כאן עבור כל אחת ואחת.

למה זה היה כל כך נפלא?

כי בערב הזה שילבתי כמה אהבות שלי. אוהבת לארח ולפתוח את ביתי לאנשים שאני אוהבת. והבית שלי הוא מושלם לאירוח, כי לכשעצמו יש לו איכויות של יופי, הכלה ופינוק.

אוהבת את התכנים שלי, ואוהבת את האיכויות משנות החיים שיש בהם, ואוהבת להעניק מהם לאנשים – גברים ונשים שאני חפצה ביקרן. אז הייתה סינרגיה מושלמת בין הנשים המהממות שהגיעו, ותרמו כל אחת את חלקה, וביני, שהרגשתי הכי במגרש הביתי שלי, ונהניתי בעצמי מכל דקה.

לחגוג את החיים – מה זה בעצם?

לחגוג את החיים על פי תפיסתי פירושו לנהל את החיים שלנו, לחיות את החיים במלואם ולחיות אותם מתוך שמחה ותשוקה. וסביב זה נסב המפגש. אבל לא רק בתיאוריה, אלא באופן מעשי. פשוט חגגנו. את עצמנו, את מי שאנחנו. בהתבוננות אישית, התבוננות פנימה ובכתיבה. בלי שיפוטים וביקורת – התבוננו פנימה.

 

וגילינו את היופי והשמחה, ומה עומד בינינו לבין לחיות את החיים במלואם. בכל זה עסקנו. אבל זה לא היה רק עיסוק תיאורטי ולמידה. אנחנו ממש חגגנו את היותנו. כפי שאנחנו היום, וגם את מה שאפשרי עבורנו. היה איזה תרגיל שהמשתתפות שיתפו בו זו את זו ואני צפיתי והרגשתי שהשמחה ממש נוכחת בחדר. זה היה משמח ומרגש כאחת.

למה רק לנשים?

משך תקופה ארוכה הנחיתי סדנאות למאות נשים, ובין השאר למאות עובדות משרד הבינוי והשיכון. למעשה הייתה שם החלטה גורפת ופורצת דרך, שכל עובדות המשרד בדרג מסוים חייבות להשתתף בתוכנית הזו שקראתי לה "לגלות את העוצמה שבי". כל מחזור כזה נמשך 6 שבועות – כשבכל שבוע יש יום שלם של סדנה – 8 שעות. כן, תוכנית אינטנסיבית ממש, ובעקבותיה נשים – שחלקן שומרות איתי על קשר עד היום – יצרו שינויים מרחיקי לכת בחייהן, והן מגדירות את התוכנית הזו כמשנה חיים.

בכל פעם למפגש הסיום הגיע סמנכ"ל המשרד, ובנקודת זמן כלשהי לפני ההתכנסות בנוכחותו או אחריה, הוא היה שואל אותי : למה רק לנשים? ואני,הייתי שואלת אותו: כמה נשים יש בשפיץ של הפירמידה הניהולית במשרד? – המצב אז היה אפס. וכמה יש בדרגות הנמוכות יותר? – רוב נשי מוחלט. משהו קורה באמצע, נכון? – כאן אנחנו צריכים להביא לשינוי וזה מה שהתוכנית הזו עושה.סוג של העדפה מתקנת. אבל הוא היה ממשיך לשאול, ואני הייתי אומרת לו: התכנים הללו בהחלט מתאימים גם לגברים, אבל הבחירה ש ל י היא להעביר אותם דווקא לנשים. השאלות הללו חזרו על עצמן בכל פעם מחדש. והשבוע, כשמתאמן אהוב שלי, שהזמנתי את אשתו, שאל אותי גם הוא: למה רק לנשים? עניתי לו בפשטות: כי זה מה שאני רוצה.

אז למה באמת דווקא נשים?

כי אין כמו הביחדנס שלנו הנשים. האחווה הנשית והעוצמה הנשית נכחו בערב הזה. מי שהגיעו אלה חברות שלי וחברות פייסבוק שלי וחברות שלהן. והתגלו חיבורים מפתיעים. פתאום הסתבר שהחברה של החברה מכירה את החברה של החברה האחרת. וזו בכלל הייתה פעם לקוחה של ההיא. וחיבורים ישנים התעוררו, וחיבורים חדשים נוצרו. כל אחת תרמה ונתרמה והיה איזה קסם באוויר. של חיבורים וחיבוקים והבנה ותמיכה, והשיתופים כמו נארגו יחד ונוצרה רקמה יפהפיה, צבעונית.

רקמה אנושית, רקמה נשית. והרבה אחרי שהסתיימו התרגילים, וההתבוננות, והשיתופים, ושעה ארוכה אחרי שהשקף האחרון במצגת הוצג עוד כולן עמדו בזוגות ושלישיות, בחיבורים הישנים או החדשים ופטפטו ונשנשו ושתו והתקשו להיפרד. לא רוצות להתנתק מהאנרגיות הנפלאות שחווינו.

למה בעצם לא עשיתי את זה עד היום?

במפגש השבוע בדקנו מה עומד בינינו לבין לחיות חיים מלאים. התבונו בדברים שאנחנו רוצות לעשות כבר זמן רב ולא עושות וחקרנו למה זה קורה. גילינו שתמיד יש שם איזו שיחה פנימית שאנחנו מתייחסים אליה כאל המציאות. והשיחה הפנימית שלי הייתה שזה מסובך. כמי שהייתה רגילה לקבל הזמנת עבודה מהארגון ואז להגיע במועד הייעודי ולמצוא קבוצה מוכנה שכבר מחכה לי – הפעם הייתי צריכה ליצור את הקבוצה מאפס.

להתמודד עם המון דברים לראשונה – דף נחיתה, סליקה, לדאוג ללוגיסטיקה, להדפסות, לכיבוד. השיחה שלי של "זה מסובך" בעיקר התייחסה לנושא של איך לשווק ואיך ליצור את הקבוצה יש מאין. ומסתבר, שכדרך נפרצת פשוט כשאנחנו לא נותנות לשיחה הפנימית לעצור אותנו. וכשדברים מדויקים, אז הכל הולך ממש בקלות ובזרימה. המטרה שלי הייתה 15 משתתפות. בפועל נרשמו 18 ולכן ביקשתי משתי חברות נוספות שרצו להירשם שיגיעו בפעם הבאה. כולם אמרו לי שבטח עוד יהיו ביטולים, ולא כולן תגענה, אבל בפועל הגיעו עשרים נשים. כן, גם שתיים שלא נרשמו קודם. והיה מקום לכולן, לא רק בהיבט הפיזי – כל אחת תרמה והביאה והביעה את עצמה וזה היה כל כך מהותי.

אז מה הלאה?

קודם כל כמו שלא היה לי ברור איך להתחיל וליצור, ברור לי עכשו שאעשה זאת שוב, ובקלות. קלות גם מבחינת ההכנות וכמובן קלות וכיף מבחינת הערב עצמו. וגם יש כבר רשימת המתנה. תכננתי אחרי החגים לפתוח קבוצה לתהליך המשכי, סדנה תהליכית, ואף התחלתי לדבר על זה במפגש.

אבל הנשים, שלא רצו כאמור להיפרד, ביקשו לקיים עוד מפגשים כמו המפגש הזה שהיה רק על תכנים אחרים. זו אפשרות מלהיבה מבחינתי, למרות שלא תכננתי אותה עדיין ואני צריכה להיערך לקראתה. הייתה עוצמה גדולה כאמור בקבוצה שנוצרה יחד, ומרגש ממש שרוצות להמשיך יחד. עוד אחשוב איך ומה, כרגע אני ממש בתחושת הוקרת תודה ענקית.

מה ייצא לך מזה?

מזמינה אותך להתבונן ולשאול את עצמך האם את חיה את חייך במלואם? איפה את נעצרת? אילו שיחות פנימיות עוצרות אותך?

מזמינה אותך גם לעקוב ולראות את הפרסומים שלי על ערבים נוספים של "לחגוג את החיים", את באמת לא רוצה להחמיץ את זה.

 

את הפוסטים שלי אני שולחת גם בווטסאפ, רוצים לקבל עדכון לווטסאפ שלכם על הפוסט הבא? שלחו לי הודעה ואשלח בשמחה.