הבית של אבא. הבית של אמא. בתי הכנסת הגדולים היפהפיים עומדים בשממונם. בברשוב, בטירגמורש, בקלוז'. והשיממון הזה מספר יותר מאלף עדים על חורבנה ואובדנה של יהדות טרנסילבינה המפוארת.

ואנחנו הולכים בשבילי הזיכרון. בנתיבי הסיפורים המשפחתיים. התורה שבכתב, בספר שכתב מנחם דודי, והתורה שבעל פה. הסיפורים שהיכרנו ושלא היכרנו.

פריטי המידע שתורמות לנו באהבה ובהתרגשות בנות דודות שניות משני הצדדים – מריקה משיקגו מסייעת לנו לארוג את הזיכרון שקשור במשפחת ברוך, המשפחה של אבא, בסיגשורה היפה, ולאה פותחת לנו צוהר וקשרים לכפר הולדתה של אמא, אגרש, המקום ממנו באו הוולדנרים.

אני עדיין מוצפת מכדי לכתוב ולתאר באופן מסודר ובהיר ורהוט.

ורק בעקבות תשעה באב, ההקשרים של זיכרון ושל בית, ושל חורבן בית, מעוררים בי שוב את טלטלת הרגשות שחוויתי בימים האחרונים, עם הללי ואמא ( ודונה המטפלת) בטרנסילבניה שברומניה, בטיול השורשים שלנו, שהיה חיבור לשורשים משפחתיים, לשורשים יהודיים, לעבר, להווה ולעתיד.

אז בחרתי לכתוב כמה מחשבות. אסוציאציות. ואולי עוד איטיב לתאר בהמשך.

בית

מהו בית ? בית הוא מה שמכיל בחמימות ובאהבה את הזכרונות שלנו. זו ההגדרה שעולה לי עכשו. אנחנו מחפשים את הבית של אבא ושל משפחתו בשגשוואר. הלא היא סיגשוארה, עיר ימי ביניימית, פנינה יפהפייה. מחפשים שורשים.

בית הכנסת של שגשוואר ( זה שמה ההונגרי של סיגשוארה וכך קראו לה גם בביתנו ) שופץ ושוחזר. אבל פרוכת ארון הקודש נשארה כשהייתה, מאז   1903, השנה בה נבנה בית הכנסת. ואני מתבוננת בה בחרדת קודש ואוחזת אותה בזהירות בידי, ויודעת שממש כך אחזו בה אבא שלי ואחיו ואחותו והוריו, שכולם התפללו כאן בבית הכנסת הזה עד לפני כשבעים שנה.

מחפשים את הבית. ברחוב שמריקה אמרה לנו. מוצאים את הבתים שמסומנים כעתיקים. העיר הכולה – הוכרזה כאתר מורשת עולמי על ידי אונסק"ו.

ואנחנו נכנסים מאחורי הפסאדה המקסימה ששופצה ומוצאים את פתחי הבתים הקטנים. טבעת ברזל בתיקרה המקומרת בכניסה. אולי אליה קשרו את הסוס שלהם, גשפר, שאבא היה רוכב עליו כנער צעיר.

והצוענייה שגרה שם היום ומזרה בנו מבטים חשדניים וזועמים כשאני שואלת אולי נשאר שם עוד מישהו מהזקנים. "לא, כולם מתו" היא מסננת.

והללי ואני מטפסים במדרגות התלולות במעבר המקורה ויורדים במדרגות אחרות, נוחות, מתחת לבית של דרקולה ומתחת למגדל השעון, אל עבר העיר, אל עבר הנהר. ואני חשה שאני הולכת בצעדיו של אבא. בעקבותיו.

לעזוב בית

הרבה חשבתי על סבא שלי, משה נתן ולדנר, שהיה ציוני ועזב בשנת 1935 את ביתו, מולדתו, משפחתו, העסק שלו, ולקח את אשתו ושני ילדיו הקטנים – מנחם בן השבע, ואמא שלי, יהודית, בת השלוש, ונסע איתם בדרך הארוכה לארץ ישראל.

ופתאום בקלוז' מיכאל הנהג שלנו אומר: הנה תחנת הרכבת של קלוז'. ואני שואלת אותו: זו תחנת הרכבת המרכזית? מכאן אפשר לנסוע לבוקרשט ? לקונסטנצה ?

כן, הוא עונה לי, ואז אני יודעת שזה מקום ההתרחשות של הסיפור הבא, מתוך הספר של מנחם ולדנר דוד שלי, אחי אמי, שנפטר השנה:

"כאשר נודע בעיירה על עזיבתו של אדון ולדנר, התקשו הבריות ובמיוחד הגויים להאמין לידיעה ובאו לאבא לברר את נכונותה. או אז פשטה השמועה ש"אדון מוריץ" (שמו הלועזי) השתגע. התחנה הראשונה היתה קלוז' ולתחנת הרכבת הגיעו כדי להיפרד כמה מידידיו ובראשם הרב גלזנר, שבהתרגשות רבה, כשדמעות בעיניו, הניח ידיו על ראשינו וברך אותנו לשלום וכולנו בכינו."

אז איך עוזבים בית ? מה מניע ונותן את הכוחות? מה לוקחים חוץ מהזכרונות ? סבא שלי משה נתן הלך בעקבות החלום שלו.

להיות מגורשים מהבית

כשאין בחירה, ואין ברירה, וביום אחד מגרשים אותך. ואתה מגיע לאושוויץ ולא חוזר משם. או שאתה חוזר הביתה ולא מוצא אף אחד מכל המשפחה הגדולה שלך. ואז הבית הוא כבר לא בית. ואז את נודדת למקום אחר, ומוצאת כוחות לבנות בית חדש ומשפחה חדשה.

ובתוך המארג המשפחתי שלנו הסיפורים הללו ארוגים זה בזה.

ישראל ולדנר, ושוני נפתלי דוד שלנו, ויהודית, אמא של יוסי כהנא, ודר' מנדל אבא של מריקה שהיה מקורבנות הקומוניזם, ומעגל כאב אחד פוגש מעגל כאב נוסף.

וכל מה שידענו, כל הסיפורים שסופרו מתבהרים באור חדש. ואנחנו מבינים את משמעות החורבן ואת משמעות התקומה.

'אין לך כאב שאי אפשר לשאתו אם אפשר לספר עליו סיפור ולהפוך אותו לזיכרון', כדברי איזק דניסן הסופרת הדנית הנפלאה, וכמעט שאין לך סיפור שראשיתו אינה קשורה בזיכרון מכאיב של פצע כדברי עמוס עוז, סיפור מן הסוג שמספרו חוזר וחווה אותו וקוראיו חוזרים ומספרים אותו לאורך הדורות – מתוך הפוסט הנפלא של רחל אליאור על הזיכרון.

לבנות בית

נגע לליבי ההקשר של טל פרידמן בפוסט שלה קשר בין מגילת איכה ובין בניית בית בישראל:

"איכה ישבה בדד…על אלה אני בוכיה עיני עיני ירדה מים…מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלים מה אשוה לך ואנחמך…"
מגילת איכה. בירושלים. צער השכינה. גלות.
אי אפשר שלא להצטער ולהיזכר ולכאוב על צער הגלות של דורנו. על רווקי ורווקות הדור. על צער הישיבה בבדידות. על עוד בתים בעם ישראל שמתמהמהים, שעדיין לא נבנו…"

טל כותבת בפוסט שלה שהיום תשעה באב, הכי מתאים לשידוכים, לבניית בתים חדשים.

ונזכרתי בפסוק האומר ש"כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה חורבה מחורבות ירושלים", ונזכרתי בהודייה בבית החדש שנבנה השנה במשפחתנו, כששיר ומולי נישאו והקימו את ביתם.

אז מה המשמעות של להקים בית ?

מזמינה אתכןם להתבונן ולראות :

איזה בית אני עצמי רוצה לבנות ?

באיזה בית אני רוצה שהילדים שלי יצמחו ?

מה החיבורים בין הבית שלי לבית שבו גדלתי ?

מזמינה אתכןם לחקור את הבתים שבו גדלו הוריכם. את הזכרונות, את השורשים.

מזמינה אתכןם להתבונן ולראות את הרווקים והרווקות סביבכם ולעזור להם לבנות את הבתים שלהם.

ובתוך כל אלה, לראות את חבריי וחברותיי בני הקהילה הלהט"בית, ולתמוך בהןם על מנת שיתאפשר גם להןם לבנות בתים ולהקים משפחות.

כשלעצמי, אני גם חולמת שהלוואי שהבית שלנו כאן בישראל יהיה דומה לחלום שהניע את סבא שלי לעזוב את ביתו באגרש טרנסילבניה ולבנות את ביתו בארץ ישראל.

שיר לסיום 

לסיום בחרתי להביא שיר של יהודה עמיחי, מתוך הספר "פתוח סגור פתוח".

 

אני נביא של מה שהיה אני קורא עבר מתוך כף

יד של האשה שאני אוהב, אני חזאי של גשמי החורף שירדו,

אני מומחה של שלג דאשתקד, אני מעלה מאוב

את הדברים שהיו מעולם, אני מתנבא על תמול שלשום,

אני אדריכל שמשרטט בית אחר שנחרב, אני

חוזה את החדר הקטן שהיו בו מעט רהיטים

על המגבת שהיתה תלויה ליבוש על הכסא האחד

ועל חלון גדול מקומר, כמונו באהבה.