הימים הללו, תחילת שנה אזרחית חדשה, הם בין השאר ימים של ספירת מלאי.

זה מה שנאמר בשלט על הדלת הסגורה במעבדת השירות של סווטש, שנסעתי אליה במיוחד אתמול. לפתח תקווה. "סגור לרגל ספירת מלאי".

וחשבתי לעצמי שזה באמת מתאים. כי הימים הללו של סוף השנה האזרחית ותחילתה של שנה חדשה הם ימים שרבים מאיתנו מנצלים להתבוננות במלאי האישי. מה עשינו, מה מימשנו בשנה החולפת.

עם רבים מהמתאמנים שלי אני נוהגת לערוך התבוננות בשנה החולפת, תוך השלמה שלה, ואז – יצירת השנה החדשה, כולל בחירת שם מיוחד לשנה.

בהתבוננות על השנה החולפת, תמיד מתבוננים קודם כל דרך הפריזמה של על מה אני מוקירת תודה. וכמובן, גם בשאלה, ממה אני יכולה להיפרד לשלום בשנה החדשה.

כשלעצמי, אני אוספת את הרגעים הטובים עליהם אני מוקירת תודה, כותבת אותם על פתקים קטנים, וטומנת בתוך צנצנת זכוכית. ממש בסוף דצמבר אני פותחת את הצנצנת, מרוקנת אותה ומתחילה לקרוא את הפתקים.בסקרנות, בעניין ובהנאה.

נזכרת בכל הטוב שהיה בשנה החולפת. רגעים קטנים וגדולים. דברים ששכחתי שבכלל קרו, ודברים שלעולם לא אשכח. לפעמים אני מוצאת הפתעות, וחולקת אותם עם הנוגעים בדבר. בעיקר אהוביי, בני משפחתי וגם מתאמנים. בשישי האחרון, כשקראתי את הפתקים הקטנים שהצטופפו בצנצנת שלי, הפתעתי אישה יקרה שזכיתי ללוות בתהליך אימון אישי מדהים במהלך 2016. מצאתי שני פתקים שנוגעים אליה, לכמה אני נהנית לאמן אותה ולהנאה מהתהליך הנפלא שהיא עשתה. צילמתי את הפתקים ושלחתי לה בהתרגשות רבה. התרגשות של שתינו.

רבים מהמתאמנים שלי, ממשתתפי הסדנאות שהנחיתי וגם חברי וחברות הפייסבוק שלי אימצו את הרעיון הזה, שאני משתפת אודותיו מידי שנה, וכך הם מנכיחים את הוקרת התודה והכרת הטוב בחייהם.

ממש בשבוע האחרון של 2016 סיימתי תהליך קבוצתי שארך כחודשיים  ושישה ימי סדנה מלאים בבית חולים וולפסון. סדנה להעצמת נשים, שכבר שיתפתי אודותיה בעבר. כתמיד, מרגש ונפלא לראות מה קורה בסדנה כזו. גם ברמה הפרטנית, וגם ברמה הקבוצתית. איזה נטוורקינג מעצים ותומך נוצר שם.

מפגש הסיום של הסדנה היה ממש בחנוכה. וזה נתן יתר תוקף לקטע שאני תמיד נוהגת להביא במפגש הסיום, מילותיה הידועות של מריאן ווילאמסון מתוך ספרה "בחזרה לאהבה".
"הפחד העמוק ביותר שלנו, אינו הפחד מחוסר יכולת.

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה.

האור ולא הצד האפל שבנו הוא שמעורר בנו חרדות.

כל אחת שואלת את עצמה – מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מקסימה, מוכשרת, מבריקה ומאושרת?

למעשה מי את שתרשי לעצמך לא להיות כזו? אנחנו ילדות וילדים של אלוהים.

כשאנו בוחרות לשחק את המשחק הקטן, אנחנו לא משרתות את העולם.

אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו, רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו.

נולדנו כדי לממש את כל הקסם האלוהי הגלום בנו. כל אחת מאיתנו נושאת את הקסם הזה בתוכה.

כאשר אנחנו מרשים לאור הפנימי שבנו לזרוח, באופן בלתי מודע אנחנו  מאפשרים לאחרים לעשות אותו דבר.

כאשר אנחנו משוחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים".

המילים הללו יוחסו בעבר בטעות לנלסון מנדלה, ואפילו לנאום ההכתרה שלו, מה שלא היה ולא נברא, אבל לא מוריד מהיותן מרגשות ומעוררות השראה.

במילות הפרידה שלי מהנשים  בוולפסון, משתתפות הסדנה שלי, כתבתי להן :

"אני מזמינה אתכן לפעול מתוך מיקוד באור הפנימי.  עשו הכול כדי להתחבר לאור הפנימי שלכם.  הוא נמצא בתוך כל אחת מכן ויתעצם בזכות המיקוד בו. אפשרו לעצמכם את התנאים שיתמכו בהעצמת האור הפנימי. התחברו לתדר השמחה, שהיא התדר האמיתי שלנו, תדר האור. פעלו מתוכו. התמקדו באור גם בכל אינטראקציה שלכם עם חברים, בני משפחה ועמיתים לעבודה.ראו את האור שבהם והעצימו אותו. ניסים חדשים יקרו בחייכם, ויתעצמו בימים אלה של חודש כסלו, חודש הניסים.  מאחלת לכם וליקיריכם  חג אורים שמח, שפע אור, ושנה אזרחית נפלאה".

וכמה זה היה מקסים שחנוכה וחג המולד התאחדו השנה, וכולנו חווינו כל כך הרבה אור ושמחה, וכמה זה היה נפלא שהיום האחרון של החנוכה היה גם היום האחרון של השנה האזרחית החולפת.

אז אני מאחלת לכולנו שנה שבספירת המלאי שבסופה נגלה שהביאה לנו הרבה חיות, חיוניות, חיוביות, שמחה ואורה. ושבתוך הצנצנת שלי ( וגם של כל אחד ואחת מכם ) יהיו הרבה פתקים צבעוניים צפופים המתעדים רגעים מתוקים של הוקרת תודה.