בשישי שבת שמרנו על נכדינו שהוריהם נסעו לחו"ל, והקראתי לעידו בן האוטוטו חמש את ספרו האלמותי של דוקטור סוס " אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים".

הספר הזה מזכיר לי את העולם של אימון אישי, צמיחה אישית והעצמה אישית.

"עם רגלים בנעלים

עם שכל בראש – תמצא את הדרך שלך,

אל תחשוש.

אתה יכול ויודע, מוכן ומזמן

ואתה הוא זה שיחליט לאן".

וזה בדיוק מה שעשיתי היום עם מתאמנת שלי מחו"ל, שלמדה בעצמה אימון אישי ב NYU  והיום היא התחילה להתאמן אצלי על איך לבנות את העסק שלה באימון. כי ללמוד זה דבר אחד, אבל ליישם זה דבר אחר לגמרי. הרבה אנשים נמצאים במקום הזה של ללמוד, ואז ללמוד עוד, להתמחות, לחפש, ותכלס – לא מתקדמים למימוש. היא מתאמנת אצלי לסירוגין כבר למעלה משנה, וכשביקשה ממני לאמן אותה על איך להתחיל להוציא לפועל את כל מה שהיא למדה, אמרתי לה מראש שזו הגישה שלי – לעבור לפרקטיקה, ולא להישאר בתיאוריה.

אז היום בשיחת האימון הטלפונית הטרנס אטלנטית ערכנו התבוננות משותפת בנושאים שבהם דרושה בהירות כדי להתקדם בתוכנית. היא דיברה ואני כרגיל שיקפתי לה את מה שהיא אמרה. ופתאום זה היה שם, ושתינו כל כך התרגשנו, החזון שלה. הרצון הזה להשפיע ולתרום לטרנספורמציה האישית של אנשים, וכך להשפיע על העולם.

כלל אצבע שאני מלמדת בסדנאות שלי, הוא מעבר מהוויות של פ' להוויות של א'. מפסיביות לאקטיביות, מפסימיות לאופטימיות, מפחד לאומץ ומפקפוק לאמונה.

כמה הרבה אנרגיות אנשים משקיעים ב"למה לא". בסיבות, בתירוצים, בלהיתקע באותו מקום. "זה לא הזמן", "זה לא יילך", "אין סיכוי". בסדנאות שלי אני מלמדת לזהות את השיחות הפנימיות האלה, המעכבות. לא לראות בהן אמת. אלא רק שיחה. והזיהוי הזה מאפשר לנו לדלג מעל פני המשוכה של השיח הפנימי הזה.

דוקטור סוס מתאר את המקום הזה כ" מקום רע מאוד: מקום לחכות.

כי שם רק מחכים.

מחכים לרכבת, לגשם, לקור,

מחכים בישיבה או עומדים בתור,

מחכים למכתב, מחכים לבשורה,

מחכים שתצמח על ראשם שערה,

מחכים ל"כן", מחכים ל"לא,

כל אחד מחכה לענין שלנו.

לפגישה חדשה, לערב חג

חכה מחכה לתפוס איזה דג,

מחכים לרוח שתעיף עפיפון,

לדוד שיבוא, לצלצול טלפון,

שימריא המטוס, שירתחו כבר המים,

אנשים מחכים לזוג מכנסים,

לעוד הזדמנות, לשרשרת פנינים,

מחכים, מחכים, ממתינים, ממתינים. "

אנשים מעבירים חיים שלמים בציפייה. לסיים את הלימודים, להשתחרר מהצבא, להתחתן, להיכנס להריון, שהילדים יגדלו, שהילדים יעזבו את הבית, שהילדים יתחתנו…. חיים שלמים של ציפייה. גם לדברים חסרי תוחלת או סיכוי. מחכים מחכים, ממתינים ממתינים.

סיבות להישאר באזור הנוחות שלנו יש למכביר. ואני מתרגשת תמיד כשאני פוגשת בעבודה היומיומית שלי אנשים – גברים ונשים שלא נכנעו. שלא נכנעות. שלא מוכנות לשבת ולחכות עד שהדברים יסתדרו. שפועלות למרות הנסיבות, ולא מחכות שהנסיבות יאפשרו, או שהתנאים ישתפרו.

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים". העולם הפתוח, האפשרויות החדשות, נפרשות בפני אלה המעיזים לצאת לדרך. לחרוג מאזור הנוחות שלהם. התנאי ההכרחי הוא לזוז, להתקדם, לצאת לדרך.