נוסטלגיה והנאות החיים

לפני כשנתיים קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה.

על הקו הייתה אירית, חברת ילדות שלי, שלא שמעתי ממנה למעלה מארבעים שנה.

אם לדייק – היינו חברות מגן הילדים, דרך כיתה א' וביה"ס היסודי, והאמהות שלנו היו חברות, בחיפה של שנות השישים.

בתיכון למדנו במגמות שונות, התחברנו עם אנשים אחרים, והמרחק בינינו גדל, עד ל"שלום שלום" מנומס. ובמהלך השנים שחלפו פגשתי אותה אולי פעם או פעמיים.

אירית התקשרה לספר לי שמתארגן כנס מחזור, ושפתחו קבוצת פייסבוק ואפשר להתחיל להעלות תמונות וזכרונות.

סגרתי את הטלפון ומיהרתי להתחבר לקבוצת הפייסבוק של המחזור. אי אפשר לתאר את הבאז שפרץ באותו רגע ממש, את ההתרגשות העצומה.

נברנו באלבומים, העלינו תמונות ( רובן בשחור לבן…), סיפורים, זיכרונות. חידשנו קשרים עם אנשים שלא שמענו מהם עשרות שנים. זה היה מרגש ומסעיר, ופעל עלינו כמו קסם.

כל זה קרה עוד לפני פגישת המחזור הנכספת. כאשר הגענו אליה, זה היה כמו לפגוש חברים משכבר הימים, מבחינת הריגוש, אבל ללא המבוכה שנלווית לפגישה מחודשת לאחר שנים כה רבות. פגישת המחזור ההיא הולידה עוד פגישות המשך רבות.

מפגש נפלא, עמוק ונוגע של בנות המחזור, חגיגת יומולדת שישים שמחה של כולנו, ועוד מפגשים קטנים רבים מספור, שכולם מלאי שמחה וכיף.  

אירית ואני הפכנו באחת לחברות נפש, מדלגות בקלילות על פער השנים שחלפו. מתוך רצון ללגום עוד מהכוס המתוקה הזו, יזמנו ואירית אירחה בביתה המקסים ערב כיתה מרגש לחברים מכיתה א' ומבית הספר היסודי, אלה שממש גדלנו איתם יחד.

השבוע אנחנו (החברים מהיסודי) נפגשים בקונצרט של הסימפונט רעננה, שלפניו קבלת פנים שעורכת עבורנו פיקי חברתנו, הידועה יותר כאורית פוגל שפרן, מנכ"לית התזמורת.

אז מהו סוד הקסם ? אנשים באמת נפלאים צמחו מתוכנו, אבל מה באמת הדביק אותנו מחדש באופן הזה ? יושבים יחד, צוחקים, משתאים אל הזכרונות המתוקים, הפכים הקטנים באמת, שאני נושאת איתי כל השנים, ופתאום מסתבר שהם משותפים לעוד "ילדים". מה זה העור שסומר כשאנחנו פוצחים בספונטניות בשיר "הקיץ עבר החום הגדול", שהיינו שרים אז, בכרמל, בסתוים של שנות השישים. למה אנחנו עושים הכל כדי לשוב ולהיפגש, להיזכר ולהתרגש ?

בעשרות השנים האחרונות התפתח תחום המחקר של פסיכולוגיה חיובית. הפסיכולוגיה החיובית שמה לה למטרה לפתח דרכים להגדלת האושר של בני האדם.

חוקרת ידועה, שריכזה מחקרים רבים בתחום היא ד"ר סוניה ליובומירסקי, שספרה המוכר THE HOW OF HAPPINESS   אף תורגם לעברית, בשם המוצלח פחות לטעמי "בדרך אל האושר". כן אוהבת את כותרת המשנה של הספר :  תוכנית פעולה לחיים שמחים. בהתבסס על מחקרים רבים בתחום הפסיכולוגיה החיובית שניסו לפצח מהו סוד האושר, מה גורם לאנשים להיות מאושרים, מוצאת ליובומירסקי 3 גורמים עיקריים :

גורם אחד, בהיותנו מאושרים או לא הוא מולד. יש כאלה שנולדו שמחים, או "בלתי עציבים" בלשון הגששים, ויש כאלה שלא. אם נולדנו עם "גן האושר" או לא, מנבא ב 50% אם נהיה מאושרים או לא.

גורם נוסף – אלה נסיבות החיים שלנו, שבניגוד למה שאנשים חושבים בדרך כלל, אחראיות רק לעשרה אחוז מהאושר שלנו .

שאר העוגה, "עוגת האושר", כלומר 40% נקבעים על ידי ההתנהגות שלנו, על ידי בחירות מודעות שלנו. וזה מסר חשוב מאוד. לכולם. כי על הגורם מולד אין לנו יכולת להשפיע, ועל הנסיבות – כוחנו מוגבל, ובין כה וכה הן קובעות רק עשרה אחוז.

אבל הבחירה בידינו – אנחנו יכולים ללמוד לנהל את רמת האושר שלנו ולהשפיע עליה. למשל כל התכנים שבאימון אישי, כל עולם התוכן שאני עוסקת בו בסדנאות שאני מנחה – הכל קורה כאן, ב 40% הללו.

ליובומירסקי בספרה מסבירה את כל זה, וגם נותנת את הכלים, את "מגבירי האושר"

שבאמצעותם ניתן לשפר את רמת האושר ( הניתנת למדידה ).

וכאן מגיעה התשובה : באחד הפרקים מזמינה אותנו החוקרת להתענגות על הנאות החיים.

היא מייחדת פרק נפרד לנוסטלגיה. "נוסטלגיה היא זיכרון שהכאב הוסר ממנו" היא כותבת. ומוסיפה, שמחקרים הראו שחוויות נוסטלגיות מעוררות רגשות חיוביים.

השורה התחתונה מכל זה, היא ההבנה שניתן ליהנות מהעצמה של האושר, אם נתכוונן לכך, ואם נהיה מוכנים להשקיע ביצירת "מגבירי אושר".

אז הנה, זו התשובה. זו הסיבה למה אנחנו ממש ב"היי" אחרי כל ערב כיתה כזה. למה אנחנו כמהים וצמאים לקשרים הללו, עם חברי הילדות שלנו, החולקים איתנו  אותם זכרונות ילדות מתוקים.