זרעי קיץ

נישאים ברוח

מעירים זכרונות

מעוררים ערגונות

זרעי קיץ באים בנחיריים

ורומזים איזה קיץ

הולך להיות.

( מאיר אריאל )

בחופש הגדול של ימי ילדותי בכרמל היינו הולכים בכל קיץ לקייטנה של חנה וזהבה.

חנה הייתה העוזרת ( היום קוראים לזה סייעת ) של מרגלית, הגננת המיתולוגית מגן מרגלית.

זהבה הייתה שכנה שלנו מרחוב מעין 3, ובין הדירה שלה לדירה שלנו הפרידו שלוש מדרגות.

חלון המטבח של זהבה ושלנו היו מאונכים זה לזה, וביניהם, באלכסון, היו מתוחים חבלי כביסה על גלגלת שהתקין לנו דוד אח של זהבה, שהיה נהג אגד. ומעבר לחבלי הכביסה השקיפו חלונות המטבח שלנו וגם של זהבה אל עבר החצר של גן מרגלית, שהייתה ממש מאחורי החצר שלנו.

חורשה שהיא עולם קסום

אבל הקייטנה התרחשה בעולם הקסום שנקרא ה ח ו ר ש ה. החורשה הייתה בתחילת הרחוב שלנו, וכל זכרונות הילדות שלי אפופים בריח האורנים הגבוהים שצמחו בה. בחורשה הזו התרחשו ההרפתקאות המתוקות ביותר שלנו.

בכל בוקר זהבה וחנה היו משכימות קום, מגדרות בחבלים שטח של קרחת יער באמצע החורשה, מאחורי סוכת האבטיחים עם המשפחה מעוספיה שהתמקמה שם למשך כל הקיץ.

על עצי האורן הן היו תולות  שני קרשים מחוררים מושחלים על חבלים ואלה היו הנדנדות שלנו.

רק שתי נדנדות כאלה שהיו מטבע הדברים מבוקשות מאוד, וליד כל נדנדה, השתרך תור ארוך, שלפעמים התפתל לו בין העצים. כל ילד או ילדה בתורןם עלו על הנדנדה, והילדים הרבים בתור שרו  את השיר שאני שרה עד היום לנכדיי בכל גן שעשועים שבו הם מתנדנדים:

לכל ילד וילדה

מחכה הנדנדה

טוב לרדת לעלות

את השמש שם לראות

די עצור, די עצור

ילדים רבים בתור

כל הילדים הרבים בתור שרו כל צמד שורות פעמיים, וב"די עצור" השני הילד או הילדה המתנדנדים היו חייבים לרדת ולפנות את הנדנדה לבאים ולבאות אחריהןם. זה היה החוק הבלתי כתוב.

ואז הגיע העת לבחור – האם לעמוד שוב בתור עד שהנדנדה תתפנה? או לבחור בפעילות אחרת ?

בין התורים לנדנדת החלומות היינו מכינים עבודות יד. מה שהיום קוראים יצירה. הכל היה ממוחזר ואקולוגי בלי שהיכרנו את המילים הללו או את משמעותן.

היינו מכינים תכשיטים מגרעינים של מלון וסימניות שהיו רצועות של צילומי רנטגן ( סלים הבעל של זהבה עבד

במכון הרנטגן ) שזהבה הייתה מחוררת לנו במחט סביב סביב ואנחנו היינו משחילים בחורים חוט רקמה צבעוניים.

בין לבין הייתה חנה מספרת לנו סיפורים מתוך הספר האהוב עליי "גוזלי", ששורות שלמות בניגון קולה עם המבטא הפולני הרך מהדהדות בי עד עכשו.

מעירים זכרונות. מעוררים ערגונות.

כך, כמאמר השיר, זרעי קיץ, מעירים זכרונות. ביום האחרון של הקייטנה היו מביאים למתחם שלנו בחורשה אבטיח מהסככה, ופולחים אותו, וכולנו היינו אוכלים מהאדום האדום הזה. זה היה הקליימקס. שיא השיאים.

זרעי קיץ – כותב מאיר אריאל במילותיו המופלאות מעוררים גם ערגונות. אז למה אני עורגת או מתגעגת? לפשטות הזו של פעם. לצניעות, לשמחה במה שיש.

שאלות שכדאי לנו לשאול את עצמנו

מזמינה את כולנו להתבוננות. מה נוכל לפשט בחיים שלנו ?

איפה נוכל להכניס צניעות וענווה ושמחה במה שיש.

מה הבחירות שייטיבו עמי, שיבטאו את הערגונות והרצונות שלי ברגע זה.

לכל אחת מאיתנו יש את הרגע הזו שבו היא ממתינה שמשהו יקרה, שהנדנדה תתפנה ושיגיע תורי.

ויש גם את הרגע שבו אני יורדת מהנדנדה ובוחרת מה הלאה ? מה עכשו ?

פגישה של קיץ

היא הגיעה אליי השבוע בדיוק בשעה היעודה, מוכנה כבר עם כוס קפה ביד. אמרה שתבוא  להחזיר שני ספרים שהשאלתי ושנשארו אצלה בתום תהליך האימון שלה, לפני שנה וחצי.

כמה שמחנו להיפגש, וכמה שמחתי כשעדכנה אותי בהתפתחויות,  על התפקיד החדש ועל הצעד שהיא הולכת לקראתו. דיברנו בדיוק על השאלה הזו שליוותה אותה תמיד : מה הלאה ?

ושיתפה אותי איך היא בחרה הפעם, מתוך הצעות שהיו לה, ושהשיקול שלה היה מה יעשה כיף לה ולמשפחה שלה.

איזה שיקול נכון וחכם: מה יעשה לי טוב ? מה ישמח אותי עכשו ? בדיוק כמו בקייטנה בחורשה שעל הכרמל.

אז מה באמת הלאה ?

הקיץ הוא הזדמנות להתבונן ולבחור מה הלאה. להוריד הילוך מצד אחד, לצאת לחופשות, למלא מצברים, אבל גם בעין השנייה לראות את תחילת השנה החדשה שכבר מעבר לאופק.

עוד רגע, כשתיגמר תרועת הפסטיבלים, כשהמדוזות ייאספו שוב אל מעמקי הים והילדים ישובו אל בתי הספר – מה הלאה עבורי ?  איזו התחלה חדשה אני מתכננת לעצמי ?

מאחלת לכולכןם בקיץ הזה לטעון מצברים בכל מה שעושה לכןם טוב. וגם, להתבונן ולראות מהי הדרך שאני בוחרת לעצמי להמשך, לשנה הבאה. מה נפתח שם לפניי.

ואם הדרך לא בהירה, אם עדיין אל בהיר מה נפרש שם או מה ניצור שם – דברי איתי. אשמח ללוות וליצור בהירות בדרך הבאה בשנה החדשה.

שיהיה קיץ נהדר.