כולם עוסקים בסליחה בימים אלה. מבקשים סליחה, מתנצלים, סולחים ומוחלים.
בגן של איה, גן היקב, עשו קיר מיוחד לסליחות. כל ילד לוחש לחור בקיר את הסליחה שלו, על מה הוא מבקש סליחה, ואז הוא מטייח, סותם את החור…
על השולחן בגינה של נכדיי בזכרון, הניחה השכנה מכתב סליחה חתולי, בשם החתולה הזקנה שלה.
הפיד בפייסבוק מלא התייחסויות של רבים, ביניהם בעלי השקפת עולם חילונית לחלוטין, לנושא הסליחה על היבטיו השונים.
אני בוחרת לכתוב על סליחה עצמית.
עד כמה באמת אנחנו סולחים לעצמנו ?
עד כמה אנחנו מוכנים לקבל את עצמנו, כפי שאנחנו ?
לקבל את עצמנו כפי שאנחנו אין פירושו של דבר לקבל את המצב הקיים. בתהליכים של התפתחות אישית, אפשר ורצוי לאתגר את עצמנו, לצאת מאזור הנוחות שלנו. אבל לא ממקום של "רק אם אשיג את זה – אהיה שלמה עם עצמי", או "האושר שלי תלוי במימוש הדבר הזה".
בתחילת תהליך האימון האישי, אנחנו יוצרים בין השאר מטרות ותחומי התפתחות. בבסיס הגישה עומדת ההנחה שההתפתחות שלנו בעולם הזה, היא המשימה המשמעותית ביותר עלי אדמות. לשם כך באנו לכאן. ללמוד, לצמוח, להתפתח, לגדול.
כדי שנוכל לעשות את ההתפתחות המיטבית, באנו לכאן ובבילט-אין שלנו, תחומים שאותם אנו יכולים לפתח. אילו היינו מושלמים – לא היה לנו לאן לגדול, לא היינו יכולים להתפתח.
ומתוך המקום הזה, אנחנו אמורים לקבל את עצמנו, על חולשותינו, שהלא אלמלא הן – לא היינו יכולים לעשות את המשימה החשובה ביותר שלנו – התפתחות וצמיחה אישית.
מתאמנים רואים מה הדרך שהם רוצים לעשות, מה ההתפתחות הנדרשת. אבל תהליך התפתחות אינו ליניארי ואינו רציף. בתהליך התפתחות יש ירידות ועליות, וגם אם הכיוון הכללי הוא למעלה – יש תנודתיות. נכון אולי יותר לדמות את ההתפתחות לספירלה עולה. לפעמים אנחנו מגיעים בדיוק לאותו מקום שכבר היינו בו, אבל במישור גבוה יותר של התפתחות.
קורה לא פעם, שדווקא בתוך תהליך ההתפתחות האישית, אנשים מגלים שהם "נפלו" שוב לדפוס הישן. וכאן הם מגלים שיפוטיות, ביקורת והלקאה עצמית.
אלא שבמקום שיש שיפוטיות – אין צמיחה. אפשר להתבונן, לזהות, אבל לא לבקר ולא לשפוט.
ולכן, זה הזמן לסלוח לעצמנו באמת. על אותן חולשות – שהן מקור ההתפתחות שלנו, על הדרך שלנו, על הקצב שלנו, על הטעויות שלנו, השגיאות שלנו, המעידות שלנו. על הכישלונות שלנו, ועל דרך החתחתים שלנו, שלא תמיד תואמת את הציפיות שלנו.
ביום חמישי, תחת החופה בחתונה של עידן וקארין, דיבר הרב בני לאו על ימי הסליחות , וציטט משירה של לאה גולדברג "סליחות :
תְנֵנִי לָלֶכֶת הוֹ תְנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.
בסליחה, הוא אמר, יש את הכריעה, את המעבר מעמידה איתנה להתכופפות, לכריעה. וכך גם בסליחה העצמית. בואו נכרע ברך, כמו אל ילד שאנחנו רוכנים אליו בחמלה ובאהבה.
כך נסלח לעצמנו, ונחמול עלינו. ומתוך אותה קבלה עצמית, ניצור התפתחות שלא באה על מנת לתקן, ולשפר את עצמנו. התפתחות ממקום של קבלה עצמית, יש בה יצירה, למידה וצמיחה.
גמר חתימה טובה.